Featured post

חובות מול זכויות

נכתב בתאריך 11.12.2012. סיכום חוויית הכלא מעניים פקוחות.

חובות מול זכויות.

אפשר לקבל ספר? שאלתי וציפיתי לשמוע תשובה חיובית, בהסתמך על מה שהצלחתי לדלות בנוגע לזכויותיי מבעוד מועד. אך הסוהרת הסתכלה עליי במבט של כיבסה תועה וטענה שאין סיפרייה בבית המעצר. למזלי, 'אסיר העבודה' שבא להציע לי ארוחת צהריים ומצא בי עניין כמעט באופן אוטומטי, שמע את בקשתי ורץ מיד בהשתוקקות להביא לי את הספר שלו. כששב אמרה לו מיד הסוהרת השמנמנה שבכלל אסור לו, אך כנראה שבחרה להחליק לו והסתפקה באזהרה שאם אצא עם הספר מהכלא אז הוא יצטרך לשלם על הספר בעצמו. חייכתי לו תודה והבטחתי שלא אעזוב מבלי להחזיר לו את ספרו. "חיי אהבה" מאת צרויה שליו, חשבתי שקראתי אותו כבר, אבל מסתבר שטעיתי.

אין הרבה מה לעשות בבית המעצר, מלבד לתהות 'מדוע אני פה', אלא שלא היתה לי הפריבילגיה הזו כי ידעתי בדיוק מדוע בחרתי להיכנס לכלא. אז העסקתי את עצמי בקריאה, עשיתי קצת יוגה, שוחחתי עם שותפותיי לתא, האזנתי לסיפוריהן המורכבים וישבתי למדיטציות אהבה שלמדתי פעם בספר נהדר אחר*. מעבר לכך, היה לי הרבה מאד זמן דווקא להתעכב במחשבות על תקנות, תקנונים, זכויות אדם, דרכים מקוריות להפר אותן ועל האלימות השולטת על הווייתן של כל אחת ואחת מהסוהרות, ללא יוצא מן הכלל. בשלב מסוים הבנתי שהסוהרות המשרתות שם הן בעצם גם כלואות, ושכל שאר האנשים שם הם קרבנות של חיים רצופי אלימות.

רגע, רגע! מי נחשב קורבן? ילד שגדל בתוך מחנה ריכוז הוא קורבן של אלימות? ילדה שגדלה בבית לחם עם אבא מכה היא קורבן? אישה שבעלה שופך עליה חומצה מחשד שבגדה בו היא קורבן? אדם שהחליט לחזור בשאלה והוריו גרשו אותו מחייהם הוא קרבן? אדם שנכנס לחובות והדרדר לסמים קשים וזנות הוא קורבן? איך מגדירים "קורבן"? מי מחליט? האם אפשר לצפות מקורבן להשתקם ללא אהבה ותמיכה מסביבתו?

כמו שלא נתנו לי להכניס את הספר שהבאתי, כך גם לא נתנו לי להכניס סדין ושמיכה, כך שישנתי על מזרן מטונף והתכסיתי בשמיכה שלא ידעה כביסה מזה הרבה מאד זמן, בהסתמך על הריח שנדף ממנה. נראה לי שמאז שירותי בצבא לא נתקלתי בשמיכה כזו דוחה [לפחות אז דרשו מאיתנו לנער אותה בעקשנות בטענה שבריאותינו חשובה מכל]. כשביקשתי סדין מהסוהרת נוכחתי לדעת שבעשרים וארבע השעות הראשונות אינני זכאית לשום דבר מלבד אוכל ולשלוש סיגריות. מעניין שאת ההתמכרות הזו איש לא מנסה להפסיק. תהיתי לעצמי מדוע התקנות הללו נגלות בפניי רק כעת ומדוע איני זכאית לשום דבר מלבד ליחס משפיל עם כניסתי המפוארת לבית המעצר, אך עדיין לא מצאתי תשובה שתניח את דעתי.

כששאלתי את מנהלת האגף בעת שחרורי "מדוע הסוהרות פה כל כך אלימות?", היא ביקשה שאגדיר לה אלימות. אמרתי לה שאבדוק בויקיפדיה, אז הנה: "אלימות היא התנהגות כוחנית, בין אם פיזית, פסיכולוגית או אחרת תוך כדי פגיעה או כוונה לפגוע בבני אדם, בע"ח, צומח או חפץ דומם כלשהו…".  לאחר חמש דקות, בעת שהמתנו לבחורה מהאפסנאות שתמצא את חפציי האישיים, הפניתי את תשומת לבה לחבורת הקצינים הצועקים אחד על השני בחדר ממול ואמרתי "הנה, זו אלימות". תגובתה היתה "זו לא אלימות, זו אסרטיביות מוגזמת!".

לסיכום

אנשים, כולל אותי, עושים לעצמם הנחות על ימין ועל שמאל וממציאים הגדרות שיספקו את הצרכים שלהם לזמן מה. יופי לנו. אך כמו במלחמת היהודים בפלשתינים [ולהיפך], כך גם במלחמה על האלימות הרוחשת בינינו, מעגל האלימות לא יכול להשבר אלא אם כן מנתבים לשם הרבה מאד אנרגיות תומכות של שמחה ואהבה. אפשר לצחוק עליי ולומר שאני חיה ב"לה לה לנד" ורוצה כל היום לקיים מעגלי חיבוקים, אבל האמת הפשוטה היא שאני לא. כן, החיים שלי דבש ואני נוטה לטפח את חלומותיי ולהתעקש על מקומם בעולם, וכנראה שלא הייתי חולמת להיות זמרת אם לא היה לי מה לאכול, אך לא אפסיק לחלום על היום שבו לכל ילד בעולם תהיה הזכות לחלום חלום דומה לשלי. מי יודע, אולי עד אז כולנו נסתפק במועט, תהיה חלוקה הוגנת של משאבים, ילדים לא יהיו רעבים, מכונות יעשו הכל במקומנו ולא תהיה בעיה גדולה כל כך אם כולם באמת ישבו במעגל מחובקים וישירו ביחד שירים על רגשות.

סוף

[button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/store/kahal-nolad-capsouto-tickets/"] מה קורה איתך היום, קפסוטו? [/button]

שירים חדשים – דצמבר 2019

האנרגיה חזרה \\ תמר קפסוטו \\ 6.6.2019

האנרגיה חזרה
אחרי תקופה ארוכה.
היא מקיפה את כולי
מכף רגל ועד לב,
האנרגיה שקראת לה טפיל
אתה קראת
וממנה יצאתי אני
נועזת.

אמון בים \\ תמר קפסוטו \\ 26.6.2019

אני ניזונה
מאהבה
של הטבע
עם כל חושיי.
הספק
הוא עיבוד
תהליך האמון
שלי בה.

טבע איתן \\ תמר קפסוטו \\ 7.8.2019

הנפש שלי
היא
טבע איתן
ואישי
כמו הים
חזקה, מסוכנת,
חשופה לתנודות
ארבע עונות השנה
משמע,
הנפש שלי
משאב עצום
וטבעי.

מי שינסה לשחות אל לבי
ייאלץ להתמסר למסע
ולדעת לשחות
היטב.

הרע משרת את הטוב \\ תמר קפסוטו \\ 31.8.2019

הרע משרת את הטוב
יותר מאשר
הטוב – את הרע.
הטוב, משרת את כולם, למעשה
ולכן, כך נראֶה,
הרע מנסה להפוך את הרע
למשרתו.
(בכוח)
הגיוני.
הטוב חושף את חסרונותיו
(גם שלו עצמו וגם של הרע)
בלא מילה.

תקראו לי פמיניסטית \\ תמר קפסוטו \\ 19.11.2019

תקראו לי פמיניסטית
זה ממש לא משנה
ואם אתם חושבים
שאתם יודעים עליי הרבה
מִזֶּה, אז כנראה
שאין לכם רצון או יכולת
להבדיל בין אישה ממורמרת
לאשת חזון.

געגועים לבית \\ תמר קפסוטו \\ 11.12.2019

רחש עצים
עלים זולגים
על אדמת
הקיבוץ
ואני
מציירת
עוגת חלומות
מאזינה אדוקה
לָאִמרות
החוזרות
במוחי,
על רקע
נעימות מקדחה.
שיחות פועלים
רחוקות,
אנשים
בונים
בתים,
ציפורים
מרכיבות שירתן
ואצלי?
ניגון עתיק
געגוע עמוק
לבית
מלא
אור

רצון להישמע \\ תמר קפסוטו \\ 30.12.2019

בשעות הכי יפות שלי
אני מדברת לעצמי
פותרת את סכסוכי העולם
שמשקפים
את הסכסוכים שלי
שמשקפים
את הפחדים
שמשקפים
את הרצון
להישמע

קיימת בעולם \\ תמר קפסוטו \\ 30.12.2019

…קיימת
גם כשאני בשתיקה
גם כשאני מקשיבה
וגם כשאני יודעת
ורק אני,
לצד אנשים אחרים
שקיימים, פחות או יותר,
עבור קיומם
ואני…

ולסיום, פרסומת גלויהמהיום, תמר קפסוטו גם בספוטיפיי – רק לחצו עליי : )

הקול מהכל – לידתו במרחב המוגן הביתי

עיר חמה ♫ ספר הבכורה ♫ מבית פרויקט ♫ הקול מהכל

בקיץ 2014, בעודי מתכננת את מסיבת יום הולדתי הראשונה עם קהילתי החדשה, זו ש"רכשתי" לי בשדרות, דאז עירי החדשה, התחילו להזדחל למציאות שלנו, בתכיפות הולכת וגדלה, אזעקות מורטות עצבים. בתוכי גברה תחושה שכולם סביבי מכירים היטב את הנוהל, בזמן שאני, בתמימותי שוחרת השלום והאחווה, סירבתי לקבל את הגזרה. כשהיינו בדרכנו חזרה מת"א, הוכרז מצב חירום ועיניי הוצפו בדמעות, עצב גדול השתחל לעצמותיי. בכניסה לכביש 232 המוביל לאזורנו ההולך ומתלקח, שאלה אותי מלי חברתי: "את מפחדת, תמר?", ואני בתגובה הודיתי ש"כן".

באותו ערב, ערב חגיגות יום הולדתי ה-34, שרתי באירוע של תנועה חדשה שקמה ממש יומיים קודם לכן -משדרות תפתח הטובה- ואני זוכרת שמעולם לא סבלתי להופיע בפני בני אדם. הלב שלי דפק וכל שהעסיק אותי היה חיפוש אחר פתחי מילוט ודרכים יעילות לנתק את הגיטרה מהמגבר, מבלי להזיק לה – אהבת חיי, התרופה לרוב מכאוביי.

באותו לילה דאגו חבריי מתנועת דרור ישראל להכניס אותי לקבוצת וואטספ-חירום (קרענו לה "פוק קטן" כדי להקליל טיפה את האווירה), ובה הודענו זה לזו שאנחנו בחיים, בכל פעם שעירנו נשטפה בצבע האדום. בדירת השותפים בה גרתי עם כמה סטודנטים לקולנוע, בגיחות למרחב המוגן שבביתנו, צחקנו על כמות ההתראות על האירועים שקיבלנו מהפייסבוק, הישר ממדינת תל אביב. בין לבין מישהו התבדחנו עם קריאות כגון: "יאללה, הופעה באוזן בר, נלך?", "שיט, אין לי אוטו, טוב, תסתכל בלוח טרמפים ממוגנים".

כעבור מספר ימים של התלהמות כלל ארצית בכל הרשתות, מסיבות עיתונאים שנערכו במקלטי העיר, התעורר בלבי תסכול גדול שמהר מאד הפך להבנה שחייבים לעשות משהו, חייבים לספר לתושבי ישראל והעולם מה באמת מתרחש פה, מה בלבם של האנשים. כשחשבתי איך לגרום לזה לקרות, עלתה ברוחי שוב ושוב המילה "שירים". למה שירים? כי שיר מכיל רגש, דעה ואף ביקורת נוקבת אם צריך, ושיר הוא היחיד שמאפשר לאוזניים המאזינות לו להרגיש איזושהי הזדהות שמפעילה רגשות חזקים רבים נוספים, מלבד הצורך העז להתלהם ולקתלג מיד (בקלות דעת שכיחה) את מה שנאמר בו כשמאל או כימין.

אוהד פרץ // איש חינוך, מוזיקאי ורכז פרויקט "הקול מהכל" בשדרות

בלילות הראשונים הפצרתי בשותפתי, סטודנטית לקולנוע, שתפיק את הרעיון ותזיז הכל במקומי "כדי שאני אוכל לכתוב שירים", אך היא בתגובה, חייכה אליי ואמרה:"תמר, את המפיקה של זה! אף אחד לא יפיק את הרעיון שלך במקומך, אז יאללה, תפיקי!". למחרת כבר הרמתי לטלפון למוזיקאי האחד בעיר שמהיכרותנו הקצרה הרגיש לי המתאים ביותר להיות שותפי לדרך, אוהד פרץ. כשסיפרתי לו על הרעיון הוא התלהב ואמר שהוא מאד מתחבר ואפילו חשב על משהו דומה לא פעם בחייו. למחרת גייסנו צוות חשיבה, כתבנו חזון ראשוני והקמנו אתר אינטרנט והתחלנו לגייס אנשים. התחלנו לרוץ.

רצנו כאילו יש מחר, כחיילים עם מטרה ועם גיטרות בהצלב. אני כהרגלי, כמו אחוזת דיבוק וללא מזון (כי אני שוכחת לאכול כשאני מפיקה), ואוהד, כהרגלו, מתון ושקול, כשעיניו לעבר ההווה המתקיים. תוך שבוע הפך צוות החשיבה לצוות משימתי, יצרנו תקציב לאלבום עתידי ופצחנו בקמפיין הדסטארט ראשון לגיוס משאבים לְאלבום ששיריו טרם נכתבו.

עם כל לידת אלבום מגיעה גם התרגשות גדולה ואיתה גם פחד, אך באלבום שלנו, אשר שותפים בו בערך 50 תושבים יצירתיים למדיי, ההתמודדות שלנו עם סך הפחדים הייתה מעניינת במיוחד וההתרגשות מהלידה ההולכת וקרבה עצומה פי חמישים.

תמר קפסוטו // מוזיקאית ויוזמת + רכזת פרויקט "הקול מהכל"

הקול שלנו הוא קול חופשי, עצמאי ורב סגנוני. מי שיתאמץ לקתלג את הקול שלנו, אולי יצליח, כי הרי זה פשוט לקמט ולצמצם רגש גדול ומורכב לדעה פוליטית צרת אופקים. מה שכן, אני אישית יכולה לומר, ונדמה לי שאיני היחידה, שאיני מפחדת מכל תגובה קיצונית שאנו עשויים לקבל על יצירתנו השיתופית והבלתי מתפשרת, כי מה כבר יכול לקרות? הרי תגובות קיצוניות נוצרות לרוב כאשר האדם המגיב לא טורח לענות בפני עצמו על שאלות מָפְתח, כגון: מה באמת מניע את היצירה להיכתב? על מה יושב הרצון העמוק של היוצרים המניע אותם לאחד בין שלל יצירותיהם? מה למעשה הם מבקשים ממני, המאזינ/ה? ולמה כל כך חשוב להקשיב לקולם שלאותם אנשים שחיים באזורי מלחמה, בארץ ובעולם?

עיר חמה

הופעת ההשקה לאלבום הראשון מטעם פרויקט ‘הקול מהכל’

יום ה’ \\ 22.9.16 \\ 20:00

אולם המופעים – מתנ"ס שדרות

פרטים נוספים בדף הפייסבוק: קואופרטיב תרבוש בשדרות

הכנסת אורחת השחת

הכנסת אורחת השחת

לפני כחודש בערך קיבלתי שיחה מאישה שאיני מכירה. היא דיברה אנגלית (שפת אם), טענה שהיא עיתונאית אמריקאית שחיה בארץ כבר 20 שנה, וביקשה שאעזור לה למצוא חדר בשדרות. שאלתי אותה מה בדיוק היא מחפשת והיא השיבה שהיא מחפשת חדר בְּבית, כל בית, משהו זול, סביב 500 שקלים. היא הסבירה לי שתוך כמה ימים לא יהיה לה איפה לגור ואני מצידי רמזתי לה שהתקציב שלה נמוך למדיי, כלומר שהיא חיה בסרט, אך מאחר וכל העניין נשמע לי מעניין והיא נשמעה במצוקה של ממש החלטתי לנסות לעזור לה.

נכנסתי לבדוק איזו על מודעה, לכל הרוחות, מדובר, זו שהובילה אותה אליי וראיתי שאכן לא טרחתי למחוק מודעת שותפים באתר הומלס מלפני שנתיים. מחקתי אותה מיד וחשבתי לתומי: "הכי גרוע, אני אתן לה חדר לכמה ימים, גם ככה יש לי בית גדול" בעודי תרה אחר פתרון.

מצוקתה של האישה המבוגרת והאבודה בארץ זרה הניעו אותי לפעול מהר וכהרגלי, כשאני פעולת מהר ומתוך רגש האשמה, אני מתעלמת מכל נורת אזהרה שנדלקת בראשי. כשהתקשרה בפעם השנייה אמרתי לה שטרם מצאתי פתרון וכי אני שוקלת לתת לה חדר לכמה ימים, אך ביקשתי ממנה להגיע לשדרות כדי שניפגש, בטענה (מוצדקת לחלוטין) שאיני רוצה להכניס מישהי לבית שלי לפני שאני מכירה אותה לפני כן. תגובתה הייתה חדה ככלי חֶמַר שאיש לא טרח לגמֶר: "אני לא אגיע לשדרות פעמיים! אני כבר אבוא עם כל הדברים שלי!" (מניפולציה מס' 1). בתגובה לשאלתי "ומה אם לא ארצה שתגורי אצלי" היא אמרה שהיא תשכור חדר ללילה למקרה ולא ארצה בנוכחותה.

וכך היה.

היא הגיעה ביום שישי שלפני חג השבועות, חום אימים, ניהלנו שיחה של שעה שבסופה נתתי לה להישאר אצלנו. אפילו הזמנתי אותה לאכול איתנו וביקשתי ממנה שתרגיש בבית. אפילו שמתי לה מצעים, כמו אורחת של ממש, ומאוורר – כדי שלא תיחנק למוות. באותה שיחה, כשדיברנו על פוליטיקה והיא אמרה שהנורא מכל עומד להגיע בקרוב וכי צפויה לכולנו מלחמה שתגרום לכולנו למרוט את השערות, ביקשתי ממנה שלא לדבר על כך לידי במהלך שהותה בביתי, כי אמנם אני חוששת שחזונה יתגשם, אני בינתיים מעוניינת לחיות את חיי ללא המחשבה המתמדת על מוות וקונספירציות (נורת אזהרה מספר 2).

ביום הראשון היא הייתה מאד שקטה, הלכה לאיטה בעזרת ההליכון שלה למקלחת, חזרה לאיטה, בישלה לאיטה, דיברה לאיטה, הכל זרם נחמד ולאט. ביום השני לשהותה אצלנו, הגיעו הוריי לארוחת בוקר והזמנתי אותה להצטרף. כשהוצאתי מצלמה כדי לצלם את המאורע, בשמחה ובצהלה, על פניה נישאה הבעת חרדה וכעס והיא ייללה לעברי: "מה זה? מצלמה? אני לא מוכנה שיצלמו אותי!!!" כאילו זממתי לחתוך לה את האגודל (נורת אזהרה מספר 3!). בצאת החג, ביקשה את עזרתי במציאת דירה ועבודה, אך בשלב ההוא, תוךכדי ניסיון לעזור לה, פקעה סבלנותי. המלצתי לה לפתוח דף פייסבוק, להיכנס ללוח הדירות ואף ללכת לכפר הסטודנטים בשדרות, במחשבה שאולי מישהו יירצה את חברתה של עיתונאית מבוגרת עם אנגלית שעשויה להיות יעילה לשדרוג עבודות בלימודים בתמורה לשכר הדירה המצחיק שהיה בתקציבה. א-ב-ל היא סרבה לכל הצעה באופן שהזכיר לי אדם מחוסר בית שלא רוצה לעזור לעצמו (ונתקלתי בהרבה כאלה במסעי בעולם).

מהר מאד הבנתי שמדובר באישה פרנואידית, מניפולטיבית וכפוית טובה. ביקשתי ממנה למצוא מקום אחר בהקדם. במשך כמה ימים היא הסתובבה בבית שלי עם כעס שהזכיר לי נערה מתבגרת וכשעזבה ביקשה מאיתנו לעזור לה עם המזוודות ולא הציעה כל פיצוי על ניצולה את ביתנו ואת האוכל שרכשנו לחג. האברך הנחמד שבא לאסוף אותה חיפש את הבית שאלתי אותה לתומי "?Do you want me to talk to him" והיא יצאה עליי בצעקות שהשאירו אותי ואת שותפיי לבית פעורי פה: "!NO!! I Don't want you to talk to him". כשהגיע לפתח דלתנו שאלתי אותו מאיפה הוא, מתוך אהבתי לדבר עם אנשים שנתקלים לדרכי, והיא מצדה הביטה בי כאילו אני אומרת לו שכדאי מאד שיתחרט וכל שחפץ לבי זה לחבל בפתרון המגורים שמצאה. כשעזבה סוף סוף אמרתי לעצמי "ברוך שפטרנו" והבטחתי לעצמי שכאשר היקום יחליט לבחון את טוב לבי בפעם הבאה, אהיה רגישה יותר לאינטואיציות שלי ולא אתן לרגשות אשמה לנהל את החלטותיי.

שכשאני שואלת את עצמי מדוע הגיעה האישה הזו לחיי אני מבינה שהיא למעשה הייתה מראה עבורי – מראה לאיך שהייתי מזדקנת לולא הייתי מעניקה לעצמי טיפול מסור בכל הנוגע לחרדות שלי. ברכתי אותה בכל טוב ואת עצמי על שיש לי מזל ושֶֹכֵל, והמשכתי עם חיי, כאילו דבר לא קרה.

ווידאו חדש לסיום, מילותיו הקסומות של רוני סומק נראות לי קשורות לכל נושא

CYMERA_20140319_010133

רעש + הרגע הזה – להלחנה

רעש / תמר קפסוטו (25.5.2016)

הנה זה בא,
רעשי מלחמה,
מתגנבים לאיטם,
בין ידיעה לדעה.
כמו ילדה
במשחק מחבואים,
מחשבת,
שוקלת מהו הצעד הבא.

רעשי מסוקים
הנה הם באים;
רחשי הגנה
אבהית קשוחה;
כמו שפנים
במנוסה על חיים,
בְּטבע פִּראי
לקראת לוע הלביאה.

רוחות חדשות
צדדיות, מושתקות,
כתקווה ישנה
בטרם נענתה
כמו מוזיקה
ללא שירתה,
כמו סיגריה
לפני דעיכתה,

כראוי לאזור,
ניצוצות של מזור,
עוטפים כל
פיסת אדמה,
אשר עליה פוסעים
אנשים קשובים
המנסים לחיות
עם רעשי מלחמה.

הרגע הזה / תמר קפסוטו (25.5.2016)

כל מה שיש הוא הרגע הזה
ובצלמו כל הרגעים הזכורים לי לפניו,
כל הרגשות, התגובות והשתיקות הבלתי נעימות,
הם שנותרו בי מאז.

כל מה שישנו, בָּרגע הזה
מה שלפני כן – היה, מה שיהיה – עוד אינו,
ואני אל מולו, עם כל שהוטבע,
עם כל מה שהודחק ועם מה שעוד לא

וכל מה שארע, למען הרגע הזה,
כל שגיאה, כל בחירה, כל התפלגות תמוהה,
כל נתון, כל רשות, כל שיטוט, כל כמיהה,
היו ועודם, למען הרגע הזה.

והרגע הזה הוא השליט של חיי
והחלופה – דיקטטורה של פחד וכאב,
אך הרגע הזה, הנשג, התלוי,
הרגע הזה הוא הלב.

אנשים מקשיבים

קהל נולד – רמת השרון – 27.8.2015

על אף שאני מאד מיומנת בהפרת הבטחות, הפעם אני רוצה למלא אחר אותן ההוראות שנתנה לי תמר של לפני כמה חודשים. היתה זו תמר שְמחה שמאמינה בדרך שלה. אותה תמר שהחליטה כי הגיע זמן לצאת לדרך ולהגשים חלום קטן ומיוחד שהמציאה ונקרא "קהל נולד".

ההבטחה הייתה לסכם כל הופעה והופעה, בכתב, בווידאו, בשיר, בתמונה או בכל דרך שעשויה להיחשב כמתאימה. לסכם את ההופעה, גם אם הייתה מעוררת השראה וגם אם זרקו עליי עגבניות עם עובש. לסכם את ההופעה באופן הכי אישי שאפשר (אולי שיר?) כדי להעניק תוקף למקום בחיי שבו פוגשת אותי ההופעה. תוקף למסקנות שלי לעתיד, לתודות ששכחתי לומר, לרגשות שמתחבאות מאחורי המילים, ובעיקר לסכם לעצמי מה היה ומה הלאה.

אי לכך ובהתאם לזאת, ההופעה השנייה של תכנית הריאליטי הענייה ביותר בעולם הייתה מוצלחת מאד ומהרבה בחינות. וכמובן שיש לי גם מלא ביקורת עצמית. תמיד יש לי ביקורת עצמית. מלא. לולא הייתה לי כל הביקורת העצמית הזו לא הייתי אני. ולכן, המילים "היה אחלה" נראות לי מתאימות ביותר.

מה היה אחלה?

דבר ראשון, נראה שאותם אנשים שוחרי תרבות שהזמינו אותי להופיע בביתם הם בעלי טעם טוב במיוחד, ולא רק במוזיקה אלא גם בעיצוב. איזה בית מהמם, נכון? (מי שהיו שם). ללא ספק הבית עם העיצוב היפה ביותר שראיתי בחיי. בנוסף, מידד, איש אחד מבין החמישה שזהו ביתם, נתן אירוח ברמה בינלאומית, החל מחטיפי היומולדת מכל הסוגים והמינים ועד לבר המשקאות במשולהב בנדיבותם של כל הדיירים. והכל באהבה ובקלילות. (מידד, אם אי פעם תשקול להחליף מקצוע, אז אני מציעה שתתן צ'אנס להפקת אירועים, אתה בהחלט מצוין בזה! מצד שני, שכח ממה שאמרתי, מניסיוני עדיף להשאיר דברים כאלו כתחביב!).

דבר שני, היו מלא אנשים שלא היכרתי ושלא הכירו אותי, ועכשיו אנחנו מכירים. למעשה, זוהי "התרמית" הגדולה ביותר של תכנית הריאליטי הקטנה שלנו, הרי כל שביקשתי הוא להיחשף בפני קבוצות אנשים ברחבי הארץ מבלי שאצטרך לעמוד ברחוב ולהיות חשופה לכל עובר ושב ומצב רוחו, ומבלי שאצטרך למכור את כל עקרונותיי לאיזושהי תכנית ריאליטי גדולת ממדים אשר כל רצונה זה להעביד אותי במעלה הפער. אז העובדה ששלושים אנשים חדשים הקשיבו לי, תיקשרו איתי ברמה כזו או אחרת (וגם בזמן ההופעה) משמחת אותי מאד. מאד!!!

שלישית, הַתָפְנית שהתרחשה במצב הרוח שלי בעקבות ההופעה. כלומר, הגעתי להופעה מצוברחת, חסרת אמונה, לא התחשק לי כלום וחשבתי שהולך להיות גרוע. כל כך האמנתי בכך שאפילו וויתרתי על כל מילות הקישור שיצרתי להופעה הקודמת של "קהל נולד", והיו אמורות, על פי התכנית, להקליל את האווירה כבר מההתחלה.

נראה שניסיתי להכשיל את עצמי, אך אז, איפשהו במהלך הערב, שכחתי מכל הטענות וזרמתי עם החיבור המיוחד שנוצר. אני חושבת שהתפנית נוצרה איפשהו בזמן שרוני וגנר לימדה את הקהל לנגן על שייקרים, מה שהוביל לכך שכולם ילוו אותנו בשיר. בנקודה הזו בהופעה אני מרגישה שנטל גדול יורד מהכתפיים שלי וכולנו יחד באותה סירה.

***

בדרך חזרה הביתה לשדרות, דיברנו, אני ועצמי. אסימונים החלו לצנוח אל תוך מרחב התובנות המשותף שבמכונית ועלו כמה שאלות מעניינות, כגון: בהופעה ובבלוג של "קהל נולד", באילו מישורים ניתן עוד לשלב את הקהל? אולי צילום? צילום עצמי, צילום מי שלצדי. כתיבת ביקורת? כיצד תורמת לי הדמות של המנחה שעליה וויתרתי בגלל המצב רוח שלי, וכיצד עליי לפתח אותה לקראת להופעה הבאה? ואיך לעזאזל, בתור אחת שכל הזמן טוענת שהמוזיקה היא כלי הריפוי החזק ביותר, אני שוכחת כמה זה נכון?

קהל נולד - שדה בוקר - 11.7.2015 - בית משפחת בן גל

קהל נולד – שדה בוקר – 11.7.2015

קהל נולד - שדה בוקר - 11.7.2015 - צילום: נועה שרביט

[button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/kahal-nolad/"] ללוח ההופעות המלא והזמנת מופע [/button]

 ברוכים הבאים למרחב אשר יחשוף בפניכם את התחושות של כמה מהשותפים העיקריים בהופעה שהתקיימה בשדה בוקר, בתאריך 11.7.2015, בבית של משפחת בן גל. למעשה, פה תוכלו למצוא כמה סיכומים אישיים, הן של הקהל והן של הצוות, מתכונים של האוכל הטעים אשר הכינו לנו באותו היום, תמונות מהממות שצילמה נועה שרביט האחת והיחידה, ווידאו דוקו קצר מאותו היום, ועוד מיניי הפתעות. תיהנו! 

[toggle heading="h5" title="סיכום ההופעה מאת תמר קפסוטו"]

איך אפשר לסכם כזו חוויה? איך? נהניתי מאד. נהניתי מהכל. הכל הרגיש לי מדויק ונכון. מהרגע שהגענו לבית פינקו אותנו, בפסטות טעימות, בקפה, בעוגת יום-הולדת טעמה ויצירתית, בסיור מודרך במדרשה, בשיחה טובה. כולנו עבדנו יחד. ארגנו מחדש את הסלון, הזזנו ספות, הדפסנו רשימות שירים, סידרנו את הבמה, בדקנו את הסאונד, פיזרנו מחצלות, נרות… תקתקנו הכל בשעה שעתיים וחיכינו לערב. אחר כך, בערב, טעמנו יחד מהדובדבן שעליו שקדנו כל היום. אנשים הגיעו, כוסות יין נקשו זו בזו, כסף נזרק לתוך סלסלה, ידיים חטפו דיסקים, ובדיוק בזמן, התחלנו בהופעה. הפתיחה הייתה הכי כיפית, כי כולם צחקו ונהנו ישר על ההתחלה. לא היה דיסטאנס, כמו שאני אוהבת. אחר כך שרתי כמה משיריי, ככה בשביל להתחמם, ואז הגיע החלק המעניין. ראשית, ביקשתי מתנדב/ת לעשות סולו קאזו בשיר קונדומים. משאף אחד לא הסכים, הכרזתי שאני לא ממשיכה את ההופעה אם אין אנשים אמיצים בקהל (בהומור כמובן, אך ברצינו גמורה). נעמי התנדבה ומסתבר שהיא לא רק יודעת להכין עוגות מהממות, אלא היא גם יודעת לאלתר בקאזו. מאותו רגע ואילך ההופעה הרגישה כמו רכבת הרים, כיפית כזו, שאתה רוצה לעלות עליה שוב ושוב. המשכנו לסדנת השייקרים שרוני העבירה במקצועיות רבה ועם מלא הומור. ורגע החסד היה ששרתי את השיר של שלומית. עזבתי את המיקרופון לשניה, התיישבתי על המחצלת, עם הדף, "כמו שאני עושה בבית עם לחן חדש", הסברתי, וניגנתי להם. כשסיימתי קיבלתי חיבוק ארוך וטוב משלומית, שכתבה את השיר ושלחה לי שבוע וחצי לפני ההופעה. רק בשביל החיבוק הזה היה שווה להתחיל במסע ההופעות הזה, אך כמובן, יש עוד סיבות אינספור. בפעם הבאה.

[/toggle]
[toggle heading="h5" title="הקהל מדבר! שלומית, על תהליך היצירה המשותף במסגרת ההופעה"]

כשקראתי את הפרסום לקראת ההופעה שלך, תמר, משהו התחיל לפרפר לי בבטן ובפעם הראשונה מאז שאני כותבת, החלטתי לחשוף משהו משלי לעולם. לפני ההופעה היו לי חששות, מעצם יציאת השיר לעולם, איך הוא יישמע? האם אתחבר ללחן שכתבת לו, האם המשמעות שלו תשמר? האם אהיה גאה ואוהב את התוצאה הסופית או שאתאכזב….שאלות, חששות, פרפורים…. כששמעתי אותך שרה חוויתי מעין תהליך פרידה מתוק, תהליך של זיכוך ושחרור, כפו אגרוף שנפתח וכל החששות והפחדים התפוגגו וחלפו להם. ראשית התמוגגתי לשמוע אותו מושר מפיך ומלבך, ניכר היה שהמילים נגעו בך וזה ריגש אותי מאד. הידיעה, שמשהו ממני נגע באדם נוסף ואולי אף ביותר מאחד, מאד משמעותית. שנית, פתאום בבת אחת הרגשתי שאני חולקת משהו עם היקום, משהו שהיה חבוי עד כה, נסתר, כמו פתחתי אגרוף של שנים והתעופף מתוכו פרפר- שחרור ואושר שלובים זה בזה, זו התחושה. אני גאה ביצירה המשותפת שלנו, מאד אוהבת ומתחברת ללחן שכתבת למילים ולמשחק שעשית איתן. זה סוג של קסם ממש. והאמת שמאז ממש חזרה לי התשוקה לכתיבה ואשמח לשלוח לך עוד חומרים שתיצקי בהם מן הקסם ותעוררי אותם לחיים, אם תתחברי ותרצי.

[/toggle]

[toggle heading="h5" title="חוזרת אלי/ שלומית גורפינקל - הולחן להופעה ויוקלט בהמשך"]

שבה אלי משנים מלאות
ואולי זהו רק תעתוע
שבשקט נדיר
מתגלה לי דמותך
וטווה בי חוטי געגוע.

אל אותה הילדה
שעדיין שוכנת בפנים,
אל אותה הבטחה
שברירית, מפרפרת
ששכחתי מרובד שנים

חוזרת אלי ממרחק שבתפר
בין רעש לרעש
מציצה, מתחבאת
גם זרה, גם מוכרת
מלחשת בקול
מחכה שאעשה את הצעד

אל אותה הילדה
שעדיין שוכנת בפנים,
אל אותה הבטחה
שברירית, מפרפרת
ששכחתי מרובד שנים

אני שבה אלי
חוזרת הביתה
כבר לא מפחדת לטעות,
אני שבה אלי
אותי מחבקת
מרשה את עצמי לאהוב

אל אותה הילדה
הזרה, המוכרת
שעדיין שוכנת בפנים,
אל אותה הבטחה
שברירית, מפרפרת
ששכחתי מרובד שנים

[/toggle]

[toggle heading="h5" title="רגעים מרגשים ואנקדוטות מצחיקות מאת הצוות"]

רוני: חיוכי ההצלחה בסדנת האקטימל.
נועה: כששלומית באה לחבק את תמר!
תמר: כשאנשים בקהל התחילו לנגן שייקרים, גם כשלא ביקשנו. זה היה מפתיע וטוב. ובדרך, כשנועה ואני המצאנו את מסמך: "עשר סיבות לתת לנו את המייל שלך!".

[/toggle]
[toggle heading="h5" title="משפחת בן גל, משפטי סיכום"]

"תמר, כמה נהנינו! בעיקר היה כייף לבלות כמה שעות ביחד ולראות אותך עושה מה שאת יודעת לעשות" (אלון)

[/toggle]

[toggle heading="h5" title="מתכון פסטה סלומון פיקנטי, כשקיבלנו מיד שהגענו מורעבות מהדרך החמה"]

GINGER BUTTER PASTA WITH SALMON
Recipe to accompany a living room concert with Tamar Capsuto – guaranteed to impress and feed a crowd and works when re-heated. Adapted from source: Hot Pasta by Hugh Carpenter and Teri Sandison

Servings: 4

INGREDIENTS:

1 1/2 pounds raw, skinned, fresh salmon fillet, pin bones removed
1 bunch slender asparagus (fine string beans substitutable when asparagus is outrageously expensive)
1/2 cup pine nuts
1/2 cup loosely-packed basil leaves
1/2 cup loosely-packed cilantro sprigs
8 ounces dried fettuccine, spaghetti, or your favorite pasta
2 ounces Pecorino or Reggiano-Parmesan cheese
1 tablespoon lemon zest threads, for garnish

FOR THE SAUCE:

1/4 cup unsalted butter
3 tablespoons very finely minced ginger
1 tablespoon minced lemon zest
1/2 cup chicken stock
2 tablespoons oyster sauce
1 tablespoon light brown sugar
1/2 teaspoon Asian chile sauce
1 teaspoon cornstarch

ADVANCE PREPARATIONS:
(All advance preparation steps may be completed up to 8 hours before you begin the final cooking steps)

Preheat the oven to 325 degrees F for toasting the pine nuts.
Cut the salmon lengthwise into 1/4-inch-thick slices. Then cut the slices into 1/2- by 1-inch rectangles, and refrigerate.
Snap off and discard the tough asparagus stems. Cut the asparagus on a sharp diagonal into 1-inch lengths, then refrigerate.
Toast the nuts in the preheated oven until golden, about 8 minutes; then set aside.
Combine the basil and cilantro.
Separately set aside the pasta, cheese, and lemon zest.
In a small container, combine the remaining sauce ingredients, and refrigerate.

THE FINAL COOKING STEPS:

-Chop the herbs and set aside.
-Grate the cheese, about 1/2 cup.
-Bring 4 quarts of water to a rapid boil. Lightly salt the water, then cook the pasta according to the instructions on the package. When the pasta loses its raw texture but is still firm, remove from the heat and drain.
-Meanwhile, place a 12- or 14-inch saute pan over high heat. Add the butter and ginger. Saute the butter and ginger until the butter browns slightly, about 2 minutes.*
-Add the salmon and asparagus. Saute until the salmon loses its raw outside color and the asparagus brightens, about 2 minutes.
-Add the pasta, herbs, pine nuts, and sauce. Stir and toss until evenly combined and well heated. Taste and adjust the seasonings, especially for salt.
-Transfer the pasta to a heated platter or 4 heated dinner plates. Sprinkle on the cheese and lemon zest. Serve at once.
*Saute finely minced ginger in butter until the ginger sizzles and the butter turns a light brown. The ginger infuses the butter with its peppery high notes, while the browned butter contributes a rich nutty quality.

[/toggle]

[toggle heading="h5" title="רעיונות נוספים?"]

אם יש לכם רעיונות נוספים שלדעתכם כדאי לנו להכניס לתכניתנו, אנא שתפו בתגובה. ואם נכחתם בהופעה ויש לכם משהו לומר, שלחו לי מייל ואכניס את זה לפוסט בשמחה. יום נעים.

[/toggle]

[toggle heading="h5" title="מה הלאה?"]

להופיע עוד ועוד ועוד, להקליט את השיר היפה של שלומית ולהוציא אלבום משותף שלנו עם הקהל שלנו. מספיק, לא?

[/toggle]

[button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/kahal-nolad/"] ללוח ההופעות המלא והזמנת מופע [/button]

 תמונות תמונות תמונות תמונות // צילומים מעיניה היפות של נועה שרביט

[daku_gallery id=4402 template=4cl]

[toggle heading="h5" title="רוצים להוריד את התמונה שלכם ולפרסמה בעצמכם? בכיף, אך בהתאם להוראות ההפעלה"]

ראשית, יש לתת קרדיט על הצילום לצלמת הבית שלנו, נועה שרביט (Noa Sharvit).
שנית, חשוב לציין בגוף התמונה שהתמונה צולמה במסגרת – מסע ההופעות "קהל נולד" 2015 – ולצרף את הלינק לפוסט הזה, שבו אתם משוטטים ברגע זה ממש.
שלישית, במידה ואתם מפרסמים בפייסבוק, יהיה מגניב אם תתייגו אותנו בתגובה, כדי שנהיה ערות לכך ונעשה לכם לייק! הנה הפייסבוקים שלנו, הצוות: נועה, רוניתמר 1, תמר 2.

וזו התמונה האהובה עליי, מאותה הופעה, סתם שתדעו :)

[/toggle]

CYMERA_20150411_104258

יומן מסע – פרק 3 – חמדנות ובחירה

כשנכנסנו הבוקר לחנות המוזיקה הענקית בשיקגו שאל אותי בן דודי, יהודה, האם אני מתרגשת. עניתי שלא והתקדמתי לעבר השומר במטרה להעניק לו חסות זמנית על תיק הגב שלי, מחשש לגנבות כמובן. תשובתי השלילית גרמה להשתאות מסוימת, ובצדק. לא היה לי חשק לשתף אותו בסוג ההתרגשות שהציפה אותי, משלא היו לי עדיין מילים לתאר את מהותה.

פסעתי בזהירות אל תוך גן עדן של גברים ארוכי שיער ארוך המצביעים ומסבירים על כלי נגינה, אך כנגד המסלול אליו שעה גופי, מיד חתכתי ימינה, לעבר דוכן המפרטים והמיתרים. המוכר שאל לשלומי (היום), כאילו אנחנו מכירים, באותה אדיבות אמריקאית מקובלת אשר משום מה מעוררת בי רצון לקלל, וּבִיעילות מתבקשת אסף עבורי את אותם החפצים אשר לא היתה לי כל התלבטות בעניין רכישתם. משם, המשכתי לביקור חפוז במעמד המפוחיות אך לנוכח כך שמחיריו היו גבוהים מבחנות ישראלית, הנחתי לרגליי סוף סוף להוביל אותי למקום אליו חיכיתי להגיע מהרגע שעזבתי את ישראל.

כשיצאנו בבוקר ידעתי היטב שאין לי מספיק כסף או כוונה לרכוש כלי נגינה רציני, אך עובדה זו היתה חלשה מכדי לשלוט ברצוני ברגע האמת. מרגע שמשכה ידי את דלת הזכוכית המובילה לחדר הגיטרות האקוסטיות המבודד, בו מתערבבים צלילי מיתר ברעש מנועי המזגנים האחראים על כך שהטמפרטורה ואחוזי הלחות יטיבו עם קהילת הגיטרות המתגוררת בְּחדר זה, התערבבו רצונות חדשים עם החלטות ישנות, רגשות מין העבר עם מחשבות על העתיד, ושוב לא הייתי נוכחת, שלא לדבר על היעלמותה המוחלטת של כריזמה מוזיקלית כלשהי שאני די בטוחה שהיתה לי בעבר.

בכל אופן, ברגע שריח העץ האלוהי פגש את אפי מיד תקפה אותי חמדנות מוזיקלית הנוהגת לפגוש בי בכל פעם שאני מבקרת בחנות כלי נגינה, אך למזלי, החלטתי מראש שהפעם לא אפעל בפזיזות. בפעם האחרונה שהולכתי שולל על ידי אותה חמדנות קיבלתי 'עונש מאלוהים', והגיטרה שקניתי אבדה או נגנבה, או שילוב של השניים אשר מעתה ועד עולם יעניקו להוריי סיבה טובה להזכיר לי עד כמה אני לא אחראית. כך או כך, שלחה תחושת החמדנות הבלתי ממומשת מסרים של השתוקקות למוחי, שמיד הוציאו לאור תגובות אימפולסיביות בסגנון "גם ככה לא מגיע לי" או "את בקושי מנגנת", מה שמיד יצר בלבי עצב גדול שעודד בנפשי ייאוש אשר לא ידעתי להסבירו, גם אם רציתי.

כעבור כמה שעות טובות, אני יושבת בבית קפה אמריקאי מסורתי מול פארק המילניום שבשיקגו, ובראשי עוברת מחשבה שכבר עלתה בעבר אך אני עונה לעצמי מיד שלא, אין דרך נכונה יותר לטייל. השמש זורחת, העננים לבנים ומלצרים צועקים לאוויר שמות של משקאות קפה אשר לא שמעתי על קיומם מעולם ונדמה כי הם ממציאים אותם במקום. בדרכי לשירותים אני אומרת במיומנות "זה בסדר" לכל מי שמתנצל בפניי על שהוא מפריע לי לעבור ונזכרת מדוע אני כל כך אוהבת את ישראל.

העצב שהציף אותי בבוקר בחנות המוזיקה התחלף בכמיהה לבית. לידי יושב בחור צעיר שעל כוס הקפה שלו כתוב השם חאמד, ומלפנינו תנועה כבדה של אנשים הנכנסים, יוצאים, חוצים רמזורים, מעשנים על מדרכות, מצטלמים עם אהוביהם וככל המשוער מתמודדים, כמוני ממש, עם התחושות המלוות את יומם ואת חייהם.

ביום שני אגיע הביתה. מעניין איך ימשיך המסע הזה.

[button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/2015/04/self-journey-2-yearning/"] לפרק הקודם ביומן המסע [/button]

CYMERA_20150404_162902

יומן מסע – פרק 2 – כמיהה או געגוע

באופן אישי נוטה ההשתוקקות להטריד את מנוחתי יותר מאשר לשמח אותי, מציאות אשר ברצוני לשנות, אם ביכולתי. כי הלא אם תשוקה קשורה להשתוקקות ובפני עצמה היא דבר חיובי, לפחות לתפיסתי האישית, בין אם היא מופנית כלפי אדם ובין אם היא מופנית כלפי עשייה, אז מדוע משמעויותיה נוטות תמיד להיות שליליות עבורי?

מתמטיקה.

השתוקקות = כמיהה + געגוע + פחד. מאחר ובפחד התעסקתי לא מעט בחיי, אבדוק את מהותם של שני המרכיבים האחרים בחיי.

געגוע או כמיהה?

בילדותי "התגעגעתי" המון, כל הזמן, כאחוזת דיבוק, או שזה לפחות מה שקראתי לָפעולה העומדת מאחורי התנהגותי. לפעמים אפילו התגעגעתי לסיטואציות בעודן מתרחשות, געגוע עקר שתפקידו היה בעיקר להסיח את דעתי מתחושות עמוקות בהרבה. או כמו שאומר מישהו שאני מכירה, התגעגעתי למה שלא קרה.

לְמה התגעגעתי?

התגעגעתי לאהבה בלתי ממומשת, התגעגעתי לחיבוק מנחם, התגעגעתי לימים של שלום והקשבה, התגעגעתי לצחוק, לנתינה, אפילו היו זמנים בהם התגעגעתי לגעגוע. אך עם הזמן, משנמאס לי מהפרפרים והעצבות המתערבבים לי בבטן ומסיתים את לבי מהעיקר, התחלתי לחשוד שאולי אני מתבלבלת בין שני דברים השונים זה משזה בתכליתם.

כמיהה!

היום אני מבינה כי כמיהה מבוססת על רצון חזק למשהו שטרם קיבל תוקף במציאות, בעוד געגוע נוטה להתייחס למשהו קיים. כך שבעוד אני בוחנת את אופיה של ההשתוקקות בחיי ומתפלספת סביב הפרדתן של תחושות בעלות דמיון, אני לא יכולה שלא לתהות על אילו חסכים יושבים אותם הרגלים שיצרתי על מנת שאוכל לחבר וללכת שבי אחר כל אטרקציה זמנית המאפשרת לי להרגיש שאני חשובה מספיק.

אז מה הקשר בין אותה ילדה העומדת בוכה בפתח חדר השינה של הוריה המתקוטטים לבין האישה שאני היום אשר נוטה ללכת, בעיוורון כמעט מוחלט, אחרי כל אדם או קבוצת אנשים המוכנ/ים להרעיף לכיוונה טיפה של אהבה? ומה עושה אותה אישה בעוד היא מתקרבת להגשמה של רצונה, בתור אישה? האם היא בורחת? (לרוב!) ומדוע היא בורחת וממה?

תשובתי

האפשרות של כבוד, סיפוק ושיתוף פעולה ביני לבין אנשים אחרים אינה טבעית לי ולכן תחושות אלו אינן מהוות מרחב בטוח עבורי. ולכן, אני נוטה להרחיקן מחיי, מציאות אשר בכוונתי לשנות.

שווה התבוננות.

 [button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/2015/03/self-journey-1-longing/"] לפרק הקודם ביומן המסע [/button]  [button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/2015/04/self-journey-3-greediness-and-choice/"] לפרק הבא ביומן המסע [/button]

לסיום, תמונה, קישור ושיר המשתקפים מעולמי על מה שכרגע קראתם:

מה שלא קרה 25.3.2015

"איך אפשר להתגעגע למה שלא קרה
האם זהו געגוע המצביע על כמיהה
ועוצמת הפחד מהיחד, על מה היא מעידה?
איך אפשר להתגעגע למה שלא קרה?"

שירים רבים נוספים בעמוד "מילים מחפשות לחן"

SLA // למה לא 2011

יומן מסע - פרק 1 - תמונה ראשית

יומן מסע – פרק 1 – השתוקקות וגעגוע

יומן מסע – הקדמה

בעת הכתיבה, כשמידי פעם מצליחות אצבעותיי לגעת באיזושהי אמת פנימית שטרם קיבלה התייחסות ראויה מצדי אני נוטה להגזים או להתבדח, הֶרגל ערמומי במיוחד שירשתי מצמד הוריי החביבים. כך שאם אני שוכחת לנצל את יתרונות עיקשותי, הופכות בן רגע המילים לעצמאיות לחלוטין ופוצחות בריצה פתאומית לעבר כיוון חדש לגמרי, משאירות את האמת המנסה להיחשף, מאחור. ולכן, אבקש מכם, קוראיי האדיבים, להפנות את תשומת לבי במקרים שאני בוחרת, בין אם במודע ובין אם לא, לשמור את סודות מסעי לעצמי. כך גם יקבל התיעוד של מסעי אופי אינטראקטיבי, מה שתואם את אמונתי בכל הנוגע לתפקיד היצירה בעולם, ואני מצדי, אדגיש משפטים שבהם אני מביעה פסימיות המצביעה לא פעם על הדחקה של דבר מה עמוק יותר, ויחד אולי נבקר במחוזות חדשים. קריאה מהנה.

חלק ראשון – השתוקקות וגעגוע (27-31.3.2015)

בדרך לשדה, בעת העלייה למטוס ובמשך הטיסה כולה, נדמה היה לי כי בתוכי עומד להתחולל פיגוע רב נפגעות וכי אין בתוכי מאבטחת אחת ברת ניסיון אשר יודעת לזהות את ההתנהגות המשתלטת עליי ומסוגלת להפשיטני מנשקה. משלא היתה לי מזוודה "נורמלית", ארזתי בתיק המטיילים המוגזם שלי, את אותה התרגשות, ספק נעימה ספק מעיקה, אשר ליוותה אותי בשבועיים שהובילו לנסיעתי הפתאומית לארה"ב. שמחת ההתעוררות ממה שהסתמן כדיכאון חורף ארוך למדיי נשזרו כהרגלן, ברגשות פחד מהעתיד לבוא, אך להבדיל ממקרים דומים בעברי, לראשונה חוויתי כי ניצבת בפניי בחירה.

כבכל מסע רוחני גדול ממדים אשר בפתחו ניצב רצון לשינוי משמעותי בחיי, גם בפתחו של המסע הזה עסוק הראש שלי במלאכת יצירת ציפיות, בעוד הלב שלי עסוק ביצירת חששות מכל אותן תוצאותיהן האפשריות של הציפיות שממציא ראשי והגוף שלי? הגוף שלי מנסה להכיל את כל אלה, משימה הנעשית מאתגרת יותר משנה לשנה.

הייתי מצפה מכל שנות ניסיונותיי החוזרים ונשנים להרוות את אותו 'צָּמא חסר גבול להגשמת חלומות', ללמד אותי דבר או שניים, אך בינתיים נדמה כי בכוונתה של תחושת ההשתוקקות הזו להביס אותי בעודי חיה. יחד עם זאת, ולמזלי הרב, הפעם אין לי כל כוונה להניח לה להכניע אותי, לא אתן לה להשתלט ולקבוע בשבילי מתי אני מדברת ועם מי, לא הפעם, אחרי כל העבודה שעשיתי בְּשנה וחצי של הסתגלות לעובדת מעברי לעיר חדשה, לגמרי לבדי, לא אחרי שלמדתי להכיל געגוע, למוזיקה שלי או לדברים שטרם התרחשו. הפעם תופסים אותי ההשתוקקות והגעגוע בדש חולצותיי החגיגיות ביותר, יצירה משותפת ורצון למשפחה, ואין בכוונתי לאפשר לאופיה התזזיתי לקמט הכל ולכבות סיגריות בוערות, כהרגלה. הפעם זועקות מתוכי כל דמויותיי להתעסק בָּהשתוקקות עצמה, לבחון אותה כתכונה מובילה באישיותי, ולגעת עמוק בשורשיה, למען אלמד לאהוב אותה כשהיא מופיעה ובתקווה שיום יבוא ונהיה חברות טובות.

כשעלה הנושא בעת הטיפול האחרון שלי ושיתפתי את מטפלי בכך שאני ממש מנסה לסגל לחיי סבלנות אך מרגישה שאני שוב ושוב נכשלת בהשגתה, הוא זרע אור חדש בתודעתי. אצבע את המילים בגוון פואטי. לטענתו, סבלנותי פותחת בפניי מרחב חדש המאפשר לפחדיי לצוף במלוא עצמתם, ואלו נוטים להניע אותי לפעול בתזזיתיות המסיחה את דעתי מפחדיי.

 [button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/2015/04/self-journey-2-yearning/"] לפרק הבא ביומן המסע [/button]

זהו להיום, אסיים בסדרת קישורים, שירים ותמונות אשר לדעתי משתקפים על פרק זה, ובפרק הבא אשתדל לגעת בקצוות נוספים של הנושא, בתקווה שאהיה אמיצה מספיק לשחות נגד הזרם ולהגיע אל מקורותיי. ובינתיים, אאחל לעצמי ולכל נפש המחפשת גם היא את הדרך שלה להגשמה עצמית, הנאה מכל צעד במסע וחג חירות שמח.

תמר בת 3

לפעמים. 30.3.15

"לפעמים קשה למצוא מרכז כדי לראות
האם הפחד הוא שמוביל אותי לרצות
או שזהו הרצון, הנולד ראשון מתוך תשוקה
הדומה שתי טיפות לאותה ילדה שמחה
זו שהייתי בדרכי להיות האישה שאני היום
הבוחרת לשוב ולהביע הבנה, פחד או חלום
המתנועעים יחד בין צליליי הגעגוע והכמיהה
משתקפים זה אל זו, כבמראה טובה."

שירים רבים נוספים בעמוד "מילים מחפשות לחן"

ולסיום, שיר שכתבתי מזמן בנושא השתוקקות פיזית, שהיא הנוראית והנעימה ביותר ; )

2015 רבעון ראשון

לפעמים. 30.3.15

"לפעמים קשה למצוא מרכז כדי לראות
האם הפחד הוא שמוביל אותי לרצות
או שזהו הרצון, הנולד ראשון מתוך תשוקה
הדומה שתי טיפות לאותה ילדה שמחה
זו שהייתי בדרכי להיות האישה שאני היום
הבוחרת לשוב ולהביע הבנה, פחד או חלום
המתנועעים יחד בין צליליי הגעגוע והכמיהה
משתקפים זה אל זו, כבמראה טובה."