Category Archives: יומן מסע

CYMERA_20150411_104258

יומן מסע – פרק 3 – חמדנות ובחירה

כשנכנסנו הבוקר לחנות המוזיקה הענקית בשיקגו שאל אותי בן דודי, יהודה, האם אני מתרגשת. עניתי שלא והתקדמתי לעבר השומר במטרה להעניק לו חסות זמנית על תיק הגב שלי, מחשש לגנבות כמובן. תשובתי השלילית גרמה להשתאות מסוימת, ובצדק. לא היה לי חשק לשתף אותו בסוג ההתרגשות שהציפה אותי, משלא היו לי עדיין מילים לתאר את מהותה.

פסעתי בזהירות אל תוך גן עדן של גברים ארוכי שיער ארוך המצביעים ומסבירים על כלי נגינה, אך כנגד המסלול אליו שעה גופי, מיד חתכתי ימינה, לעבר דוכן המפרטים והמיתרים. המוכר שאל לשלומי (היום), כאילו אנחנו מכירים, באותה אדיבות אמריקאית מקובלת אשר משום מה מעוררת בי רצון לקלל, וּבִיעילות מתבקשת אסף עבורי את אותם החפצים אשר לא היתה לי כל התלבטות בעניין רכישתם. משם, המשכתי לביקור חפוז במעמד המפוחיות אך לנוכח כך שמחיריו היו גבוהים מבחנות ישראלית, הנחתי לרגליי סוף סוף להוביל אותי למקום אליו חיכיתי להגיע מהרגע שעזבתי את ישראל.

כשיצאנו בבוקר ידעתי היטב שאין לי מספיק כסף או כוונה לרכוש כלי נגינה רציני, אך עובדה זו היתה חלשה מכדי לשלוט ברצוני ברגע האמת. מרגע שמשכה ידי את דלת הזכוכית המובילה לחדר הגיטרות האקוסטיות המבודד, בו מתערבבים צלילי מיתר ברעש מנועי המזגנים האחראים על כך שהטמפרטורה ואחוזי הלחות יטיבו עם קהילת הגיטרות המתגוררת בְּחדר זה, התערבבו רצונות חדשים עם החלטות ישנות, רגשות מין העבר עם מחשבות על העתיד, ושוב לא הייתי נוכחת, שלא לדבר על היעלמותה המוחלטת של כריזמה מוזיקלית כלשהי שאני די בטוחה שהיתה לי בעבר.

בכל אופן, ברגע שריח העץ האלוהי פגש את אפי מיד תקפה אותי חמדנות מוזיקלית הנוהגת לפגוש בי בכל פעם שאני מבקרת בחנות כלי נגינה, אך למזלי, החלטתי מראש שהפעם לא אפעל בפזיזות. בפעם האחרונה שהולכתי שולל על ידי אותה חמדנות קיבלתי 'עונש מאלוהים', והגיטרה שקניתי אבדה או נגנבה, או שילוב של השניים אשר מעתה ועד עולם יעניקו להוריי סיבה טובה להזכיר לי עד כמה אני לא אחראית. כך או כך, שלחה תחושת החמדנות הבלתי ממומשת מסרים של השתוקקות למוחי, שמיד הוציאו לאור תגובות אימפולסיביות בסגנון "גם ככה לא מגיע לי" או "את בקושי מנגנת", מה שמיד יצר בלבי עצב גדול שעודד בנפשי ייאוש אשר לא ידעתי להסבירו, גם אם רציתי.

כעבור כמה שעות טובות, אני יושבת בבית קפה אמריקאי מסורתי מול פארק המילניום שבשיקגו, ובראשי עוברת מחשבה שכבר עלתה בעבר אך אני עונה לעצמי מיד שלא, אין דרך נכונה יותר לטייל. השמש זורחת, העננים לבנים ומלצרים צועקים לאוויר שמות של משקאות קפה אשר לא שמעתי על קיומם מעולם ונדמה כי הם ממציאים אותם במקום. בדרכי לשירותים אני אומרת במיומנות "זה בסדר" לכל מי שמתנצל בפניי על שהוא מפריע לי לעבור ונזכרת מדוע אני כל כך אוהבת את ישראל.

העצב שהציף אותי בבוקר בחנות המוזיקה התחלף בכמיהה לבית. לידי יושב בחור צעיר שעל כוס הקפה שלו כתוב השם חאמד, ומלפנינו תנועה כבדה של אנשים הנכנסים, יוצאים, חוצים רמזורים, מעשנים על מדרכות, מצטלמים עם אהוביהם וככל המשוער מתמודדים, כמוני ממש, עם התחושות המלוות את יומם ואת חייהם.

ביום שני אגיע הביתה. מעניין איך ימשיך המסע הזה.

[button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/2015/04/self-journey-2-yearning/"] לפרק הקודם ביומן המסע [/button]

CYMERA_20150404_162902

יומן מסע – פרק 2 – כמיהה או געגוע

באופן אישי נוטה ההשתוקקות להטריד את מנוחתי יותר מאשר לשמח אותי, מציאות אשר ברצוני לשנות, אם ביכולתי. כי הלא אם תשוקה קשורה להשתוקקות ובפני עצמה היא דבר חיובי, לפחות לתפיסתי האישית, בין אם היא מופנית כלפי אדם ובין אם היא מופנית כלפי עשייה, אז מדוע משמעויותיה נוטות תמיד להיות שליליות עבורי?

מתמטיקה.

השתוקקות = כמיהה + געגוע + פחד. מאחר ובפחד התעסקתי לא מעט בחיי, אבדוק את מהותם של שני המרכיבים האחרים בחיי.

געגוע או כמיהה?

בילדותי "התגעגעתי" המון, כל הזמן, כאחוזת דיבוק, או שזה לפחות מה שקראתי לָפעולה העומדת מאחורי התנהגותי. לפעמים אפילו התגעגעתי לסיטואציות בעודן מתרחשות, געגוע עקר שתפקידו היה בעיקר להסיח את דעתי מתחושות עמוקות בהרבה. או כמו שאומר מישהו שאני מכירה, התגעגעתי למה שלא קרה.

לְמה התגעגעתי?

התגעגעתי לאהבה בלתי ממומשת, התגעגעתי לחיבוק מנחם, התגעגעתי לימים של שלום והקשבה, התגעגעתי לצחוק, לנתינה, אפילו היו זמנים בהם התגעגעתי לגעגוע. אך עם הזמן, משנמאס לי מהפרפרים והעצבות המתערבבים לי בבטן ומסיתים את לבי מהעיקר, התחלתי לחשוד שאולי אני מתבלבלת בין שני דברים השונים זה משזה בתכליתם.

כמיהה!

היום אני מבינה כי כמיהה מבוססת על רצון חזק למשהו שטרם קיבל תוקף במציאות, בעוד געגוע נוטה להתייחס למשהו קיים. כך שבעוד אני בוחנת את אופיה של ההשתוקקות בחיי ומתפלספת סביב הפרדתן של תחושות בעלות דמיון, אני לא יכולה שלא לתהות על אילו חסכים יושבים אותם הרגלים שיצרתי על מנת שאוכל לחבר וללכת שבי אחר כל אטרקציה זמנית המאפשרת לי להרגיש שאני חשובה מספיק.

אז מה הקשר בין אותה ילדה העומדת בוכה בפתח חדר השינה של הוריה המתקוטטים לבין האישה שאני היום אשר נוטה ללכת, בעיוורון כמעט מוחלט, אחרי כל אדם או קבוצת אנשים המוכנ/ים להרעיף לכיוונה טיפה של אהבה? ומה עושה אותה אישה בעוד היא מתקרבת להגשמה של רצונה, בתור אישה? האם היא בורחת? (לרוב!) ומדוע היא בורחת וממה?

תשובתי

האפשרות של כבוד, סיפוק ושיתוף פעולה ביני לבין אנשים אחרים אינה טבעית לי ולכן תחושות אלו אינן מהוות מרחב בטוח עבורי. ולכן, אני נוטה להרחיקן מחיי, מציאות אשר בכוונתי לשנות.

שווה התבוננות.

 [button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/2015/03/self-journey-1-longing/"] לפרק הקודם ביומן המסע [/button]  [button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/2015/04/self-journey-3-greediness-and-choice/"] לפרק הבא ביומן המסע [/button]

לסיום, תמונה, קישור ושיר המשתקפים מעולמי על מה שכרגע קראתם:

מה שלא קרה 25.3.2015

"איך אפשר להתגעגע למה שלא קרה
האם זהו געגוע המצביע על כמיהה
ועוצמת הפחד מהיחד, על מה היא מעידה?
איך אפשר להתגעגע למה שלא קרה?"

שירים רבים נוספים בעמוד "מילים מחפשות לחן"

SLA // למה לא 2011

יומן מסע - פרק 1 - תמונה ראשית

יומן מסע – פרק 1 – השתוקקות וגעגוע

יומן מסע – הקדמה

בעת הכתיבה, כשמידי פעם מצליחות אצבעותיי לגעת באיזושהי אמת פנימית שטרם קיבלה התייחסות ראויה מצדי אני נוטה להגזים או להתבדח, הֶרגל ערמומי במיוחד שירשתי מצמד הוריי החביבים. כך שאם אני שוכחת לנצל את יתרונות עיקשותי, הופכות בן רגע המילים לעצמאיות לחלוטין ופוצחות בריצה פתאומית לעבר כיוון חדש לגמרי, משאירות את האמת המנסה להיחשף, מאחור. ולכן, אבקש מכם, קוראיי האדיבים, להפנות את תשומת לבי במקרים שאני בוחרת, בין אם במודע ובין אם לא, לשמור את סודות מסעי לעצמי. כך גם יקבל התיעוד של מסעי אופי אינטראקטיבי, מה שתואם את אמונתי בכל הנוגע לתפקיד היצירה בעולם, ואני מצדי, אדגיש משפטים שבהם אני מביעה פסימיות המצביעה לא פעם על הדחקה של דבר מה עמוק יותר, ויחד אולי נבקר במחוזות חדשים. קריאה מהנה.

חלק ראשון – השתוקקות וגעגוע (27-31.3.2015)

בדרך לשדה, בעת העלייה למטוס ובמשך הטיסה כולה, נדמה היה לי כי בתוכי עומד להתחולל פיגוע רב נפגעות וכי אין בתוכי מאבטחת אחת ברת ניסיון אשר יודעת לזהות את ההתנהגות המשתלטת עליי ומסוגלת להפשיטני מנשקה. משלא היתה לי מזוודה "נורמלית", ארזתי בתיק המטיילים המוגזם שלי, את אותה התרגשות, ספק נעימה ספק מעיקה, אשר ליוותה אותי בשבועיים שהובילו לנסיעתי הפתאומית לארה"ב. שמחת ההתעוררות ממה שהסתמן כדיכאון חורף ארוך למדיי נשזרו כהרגלן, ברגשות פחד מהעתיד לבוא, אך להבדיל ממקרים דומים בעברי, לראשונה חוויתי כי ניצבת בפניי בחירה.

כבכל מסע רוחני גדול ממדים אשר בפתחו ניצב רצון לשינוי משמעותי בחיי, גם בפתחו של המסע הזה עסוק הראש שלי במלאכת יצירת ציפיות, בעוד הלב שלי עסוק ביצירת חששות מכל אותן תוצאותיהן האפשריות של הציפיות שממציא ראשי והגוף שלי? הגוף שלי מנסה להכיל את כל אלה, משימה הנעשית מאתגרת יותר משנה לשנה.

הייתי מצפה מכל שנות ניסיונותיי החוזרים ונשנים להרוות את אותו 'צָּמא חסר גבול להגשמת חלומות', ללמד אותי דבר או שניים, אך בינתיים נדמה כי בכוונתה של תחושת ההשתוקקות הזו להביס אותי בעודי חיה. יחד עם זאת, ולמזלי הרב, הפעם אין לי כל כוונה להניח לה להכניע אותי, לא אתן לה להשתלט ולקבוע בשבילי מתי אני מדברת ועם מי, לא הפעם, אחרי כל העבודה שעשיתי בְּשנה וחצי של הסתגלות לעובדת מעברי לעיר חדשה, לגמרי לבדי, לא אחרי שלמדתי להכיל געגוע, למוזיקה שלי או לדברים שטרם התרחשו. הפעם תופסים אותי ההשתוקקות והגעגוע בדש חולצותיי החגיגיות ביותר, יצירה משותפת ורצון למשפחה, ואין בכוונתי לאפשר לאופיה התזזיתי לקמט הכל ולכבות סיגריות בוערות, כהרגלה. הפעם זועקות מתוכי כל דמויותיי להתעסק בָּהשתוקקות עצמה, לבחון אותה כתכונה מובילה באישיותי, ולגעת עמוק בשורשיה, למען אלמד לאהוב אותה כשהיא מופיעה ובתקווה שיום יבוא ונהיה חברות טובות.

כשעלה הנושא בעת הטיפול האחרון שלי ושיתפתי את מטפלי בכך שאני ממש מנסה לסגל לחיי סבלנות אך מרגישה שאני שוב ושוב נכשלת בהשגתה, הוא זרע אור חדש בתודעתי. אצבע את המילים בגוון פואטי. לטענתו, סבלנותי פותחת בפניי מרחב חדש המאפשר לפחדיי לצוף במלוא עצמתם, ואלו נוטים להניע אותי לפעול בתזזיתיות המסיחה את דעתי מפחדיי.

 [button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/2015/04/self-journey-2-yearning/"] לפרק הבא ביומן המסע [/button]

זהו להיום, אסיים בסדרת קישורים, שירים ותמונות אשר לדעתי משתקפים על פרק זה, ובפרק הבא אשתדל לגעת בקצוות נוספים של הנושא, בתקווה שאהיה אמיצה מספיק לשחות נגד הזרם ולהגיע אל מקורותיי. ובינתיים, אאחל לעצמי ולכל נפש המחפשת גם היא את הדרך שלה להגשמה עצמית, הנאה מכל צעד במסע וחג חירות שמח.

תמר בת 3

לפעמים. 30.3.15

"לפעמים קשה למצוא מרכז כדי לראות
האם הפחד הוא שמוביל אותי לרצות
או שזהו הרצון, הנולד ראשון מתוך תשוקה
הדומה שתי טיפות לאותה ילדה שמחה
זו שהייתי בדרכי להיות האישה שאני היום
הבוחרת לשוב ולהביע הבנה, פחד או חלום
המתנועעים יחד בין צליליי הגעגוע והכמיהה
משתקפים זה אל זו, כבמראה טובה."

שירים רבים נוספים בעמוד "מילים מחפשות לחן"

ולסיום, שיר שכתבתי מזמן בנושא השתוקקות פיזית, שהיא הנוראית והנעימה ביותר ; )