Category Archives: התנהגות חברתית

הקול מהכל – לידתו במרחב המוגן הביתי

עיר חמה ♫ ספר הבכורה ♫ מבית פרויקט ♫ הקול מהכל

בקיץ 2014, בעודי מתכננת את מסיבת יום הולדתי הראשונה עם קהילתי החדשה, זו ש"רכשתי" לי בשדרות, דאז עירי החדשה, התחילו להזדחל למציאות שלנו, בתכיפות הולכת וגדלה, אזעקות מורטות עצבים. בתוכי גברה תחושה שכולם סביבי מכירים היטב את הנוהל, בזמן שאני, בתמימותי שוחרת השלום והאחווה, סירבתי לקבל את הגזרה. כשהיינו בדרכנו חזרה מת"א, הוכרז מצב חירום ועיניי הוצפו בדמעות, עצב גדול השתחל לעצמותיי. בכניסה לכביש 232 המוביל לאזורנו ההולך ומתלקח, שאלה אותי מלי חברתי: "את מפחדת, תמר?", ואני בתגובה הודיתי ש"כן".

באותו ערב, ערב חגיגות יום הולדתי ה-34, שרתי באירוע של תנועה חדשה שקמה ממש יומיים קודם לכן -משדרות תפתח הטובה- ואני זוכרת שמעולם לא סבלתי להופיע בפני בני אדם. הלב שלי דפק וכל שהעסיק אותי היה חיפוש אחר פתחי מילוט ודרכים יעילות לנתק את הגיטרה מהמגבר, מבלי להזיק לה – אהבת חיי, התרופה לרוב מכאוביי.

באותו לילה דאגו חבריי מתנועת דרור ישראל להכניס אותי לקבוצת וואטספ-חירום (קרענו לה "פוק קטן" כדי להקליל טיפה את האווירה), ובה הודענו זה לזו שאנחנו בחיים, בכל פעם שעירנו נשטפה בצבע האדום. בדירת השותפים בה גרתי עם כמה סטודנטים לקולנוע, בגיחות למרחב המוגן שבביתנו, צחקנו על כמות ההתראות על האירועים שקיבלנו מהפייסבוק, הישר ממדינת תל אביב. בין לבין מישהו התבדחנו עם קריאות כגון: "יאללה, הופעה באוזן בר, נלך?", "שיט, אין לי אוטו, טוב, תסתכל בלוח טרמפים ממוגנים".

כעבור מספר ימים של התלהמות כלל ארצית בכל הרשתות, מסיבות עיתונאים שנערכו במקלטי העיר, התעורר בלבי תסכול גדול שמהר מאד הפך להבנה שחייבים לעשות משהו, חייבים לספר לתושבי ישראל והעולם מה באמת מתרחש פה, מה בלבם של האנשים. כשחשבתי איך לגרום לזה לקרות, עלתה ברוחי שוב ושוב המילה "שירים". למה שירים? כי שיר מכיל רגש, דעה ואף ביקורת נוקבת אם צריך, ושיר הוא היחיד שמאפשר לאוזניים המאזינות לו להרגיש איזושהי הזדהות שמפעילה רגשות חזקים רבים נוספים, מלבד הצורך העז להתלהם ולקתלג מיד (בקלות דעת שכיחה) את מה שנאמר בו כשמאל או כימין.

אוהד פרץ // איש חינוך, מוזיקאי ורכז פרויקט "הקול מהכל" בשדרות

בלילות הראשונים הפצרתי בשותפתי, סטודנטית לקולנוע, שתפיק את הרעיון ותזיז הכל במקומי "כדי שאני אוכל לכתוב שירים", אך היא בתגובה, חייכה אליי ואמרה:"תמר, את המפיקה של זה! אף אחד לא יפיק את הרעיון שלך במקומך, אז יאללה, תפיקי!". למחרת כבר הרמתי לטלפון למוזיקאי האחד בעיר שמהיכרותנו הקצרה הרגיש לי המתאים ביותר להיות שותפי לדרך, אוהד פרץ. כשסיפרתי לו על הרעיון הוא התלהב ואמר שהוא מאד מתחבר ואפילו חשב על משהו דומה לא פעם בחייו. למחרת גייסנו צוות חשיבה, כתבנו חזון ראשוני והקמנו אתר אינטרנט והתחלנו לגייס אנשים. התחלנו לרוץ.

רצנו כאילו יש מחר, כחיילים עם מטרה ועם גיטרות בהצלב. אני כהרגלי, כמו אחוזת דיבוק וללא מזון (כי אני שוכחת לאכול כשאני מפיקה), ואוהד, כהרגלו, מתון ושקול, כשעיניו לעבר ההווה המתקיים. תוך שבוע הפך צוות החשיבה לצוות משימתי, יצרנו תקציב לאלבום עתידי ופצחנו בקמפיין הדסטארט ראשון לגיוס משאבים לְאלבום ששיריו טרם נכתבו.

עם כל לידת אלבום מגיעה גם התרגשות גדולה ואיתה גם פחד, אך באלבום שלנו, אשר שותפים בו בערך 50 תושבים יצירתיים למדיי, ההתמודדות שלנו עם סך הפחדים הייתה מעניינת במיוחד וההתרגשות מהלידה ההולכת וקרבה עצומה פי חמישים.

תמר קפסוטו // מוזיקאית ויוזמת + רכזת פרויקט "הקול מהכל"

הקול שלנו הוא קול חופשי, עצמאי ורב סגנוני. מי שיתאמץ לקתלג את הקול שלנו, אולי יצליח, כי הרי זה פשוט לקמט ולצמצם רגש גדול ומורכב לדעה פוליטית צרת אופקים. מה שכן, אני אישית יכולה לומר, ונדמה לי שאיני היחידה, שאיני מפחדת מכל תגובה קיצונית שאנו עשויים לקבל על יצירתנו השיתופית והבלתי מתפשרת, כי מה כבר יכול לקרות? הרי תגובות קיצוניות נוצרות לרוב כאשר האדם המגיב לא טורח לענות בפני עצמו על שאלות מָפְתח, כגון: מה באמת מניע את היצירה להיכתב? על מה יושב הרצון העמוק של היוצרים המניע אותם לאחד בין שלל יצירותיהם? מה למעשה הם מבקשים ממני, המאזינ/ה? ולמה כל כך חשוב להקשיב לקולם שלאותם אנשים שחיים באזורי מלחמה, בארץ ובעולם?

עיר חמה

הופעת ההשקה לאלבום הראשון מטעם פרויקט ‘הקול מהכל’

יום ה’ \\ 22.9.16 \\ 20:00

אולם המופעים – מתנ"ס שדרות

פרטים נוספים בדף הפייסבוק: קואופרטיב תרבוש בשדרות

פוסט שולמית אלוני

שיעור במלאכת השינוי

(מוקדש לחייה של שולמית אלוני ולחותם שהשאירה בפוליטיקה הישראלית בכלל ועל חיי בפרט)

כשהגיעה לאוזניי דבר מותה של שולמית אלוני הייתי ישובה על שטיח אדום בבית משפחת גסטר, בקיבוץ עמיעד, בצפון הרחוק. הייתי שקועה שלא כמנהגי בתוך עיתון, נעה ונדה בין פרשיית גולן, פרשיית ורטה וכתבה ממוסגרת אחת על פיליפינית שמנמנה שאולי שרה יפה אך בעיקר ממונה על תפקיד חשוב מאד בחברה הישראלית: השתקפות מהימנה למושגים קומבינה ותדמית.

כששמעתי את המילים "שוּלמית אלוני נפטרה היום", שעות ספורות לפני הוֹפָעַּתּי בְּפאב הקיבוץ, אני חושבת שגיליתי מעט יותר עניין מאשר בפטירתם של אריק איינשטיין או נלסון מנדֶלָה, כנראה מהסיבה הפשוטה שחייה השפיעו בצורה ישירה על חיי. כן כן. שולמית אלוני נָשְֹאה בְּאחריות עיצוב חתיכה מאד חשובה בְּאופיי כאשר כִּהָנה כשרת חינוך. למעשה, גברת אלוני עמדה בראש נקודת מפנה מעוררת תקווה בָּנושא החברתי הראשון בו החלטתי לטפל בחיי, וזאת לאחר שכל הנשים בדרגי ההיררכיה הנמוכים יותר במערכת החינוך הפנו לי את גבן. זה קרה בגבעתיים, השנה היתה 1992, הייתי בת 12 (כיתה ז') ולמדתי בבי"ס יסודי על שם יגאל אלון (כי בגבעתיים יסודי זה א'-ח').

***

כשהייתי בערך בת 9, נהג אחי בן ה-13 לחזור הביתה עם שלל יצירות מרהיבות משיעורי מלאכה, אז מאחר ולמדנו באותו בי"ס היה זה רק הגיוני שאסיק כי שכשאגיע לגיל המצוות אזכה גם אני להכין מדפי עץ מעוטרים ומחזיקי מפיות מפלסטיק עם שמי חרוט עליהם. אך לא ולא, לְמִנהגֵי בית הספר היתה תֹכנית אחרת עבורי ולמָנְהִיגוֹת בית הספר לא היה הרבה מה להשיב לתלונותיי, מלבד: "אין מה לעשות, ככה זה ואת הנהלים שלנו לא נשָנֶה רק בשבילך!".

מה הסתבר? נגרות ופלסטיק אלו מקצועות לבנים ובנות בכלל לומדות תפירה.

ראשית פניתי למורה לתפירה. היא שלחה אותי לדבר עם ראש "אגף" מלאכה, גברת ת' (אם לשני מוזיקאים מאד מוערכים היום במדינת ישראל). גברת ת' שלחה אותי לדבר עם המחנכת שלי, שהיום כבר מנהלת את בית הספר אם איני טועה, וזו שלחה אותי לדבר עם מנהלת בית הספר בכבודה ובעצמה, שמאז הלכה לעולמה ועל שמה קראו לפארק הסמוך לבית הספר, זה בו יושבים כיום נערי תיכון אחרי שעות הלימודים ומדברים על חייהם הסבוכים. בכל מקרה, הרצון שלי ליצור בחופשיות ולהחשב כבעלת בחירה חופשית העמיד אותי במבחן חשוב מאד. הגעתי למבוי סתום.

כשהגיעה השמועה על דבר מאבקי ליבשת אמריקה, עמדה לצדי דודתי, אחות של אמי, והציעה שאפנה בכתב לשרת החינוך. למשמע ההצעה נפערו עיניי בעניין רב, לבי התרחב ובמוחי כבר התנסחו משפטים מלאי שגיעות קטיב. אני לא יודעת איך השיגה דודתי את כתובת הדואר של גברת אלוני, האינטרנט עוד היה בחיתוליו, אך העיקר שהכתובת הגיעה לידי.

כתבתי שני עותקים בכתב יד ושלחתי אחד. בינתיים למדתי תפירה בחוסר רצון והשלכתי לפח בהתרסה כל יצירה מטופשת שהכריחו אותי להגיש. כעבור כמה חודשים, משלא קיבלתי מענה, החלטתי לשלוח את המכתב שנית. העתקתי, ביילתי ושלחתי. המענה הגיע רק בתחילת שנת הלימודים של כיתה ח', כשהודיעה גברת ת' הנכבדת: "בישיבת מנהלים אחרונה דנו במכתב של ילדת כיתה ז' והוחלט לבטל את ההפרדה בין בנים לבנות בשיעורי המלאכה בבית ספרינו!". אחרי השיעור ניגשו אליי כמה בנות וביקשו להודות לי על השינוי שקידמתי, לא במילים אלו אך זו היתה רוח ההודיה. לעומתן היו בנות שהרגישו כי מין הראוי לבוא אליי בתלונה ולספר לי כי ההסדר וההפרדה שהיו דווקא התאימו להן וכי חבל שהרסתי.

***

החוויה הזו עיצבה אותי מכל הבחינות, הן ההבנה שבידי היכולת להניע שינוי, קטן ככל שיהיה, והן הכעס שהתעורר בי למשמע אלו שהעזו להתלונן בפניי ולמעשה, להתעלם מבעיית המגדר החריפה שפקדה את בית ספרן בשלהי שנת 1992 בגבעתיים ה"נאורה".

***

בסמינר האחרון של "החממה למנהיגות רב תרבותית" נתבקשנו לשתף את המקרה הראשון בו התנגדנו לדבר-מה (מערכת, שיטה, חוקים) באופן אקטיבי. שיתפתי את הסיפור הזה, כמובן, והקשבתי לסיפורים מעצימים של עוד כמה וכמה אנשים שהתנגדו גם הם, או ליתר דיוק עמדו על שלהם בתוך מציאות מוכתבת ומקובעת כלשהי. אני חושבת שזה מעניין מאד שכולן בסיפורי היו נשים, החל מחבורת הבנות בכיתתי ועד לשרת החינוך. יכול להיות שאם היה יושב בצמרת השלטון שֹר חובש כיפה היה העניין נגמר אחרת לגמרי.

כיום, בישראל של שנת 2014 אני בטוחה שעוד קיימות כמה שיטות חינוך אשר בתוכן ילדים מרגישים כלואים בתוך פרדיגמה המנסה להכתיב להם מי הם, הרבה לפני שהם מבינים כי הם יכולים לבחור בעצמם. או שאולי, כמו שאומר קן רובינסון באחת ההרצאות המרתקות ביותר שראיתי על חינוך: מערכת החינוך גם ככה בעיקר נועדה להכשיר עובדים לעתיד, כך שיצירתיותו של הילד אינה בראש מעיינינו.

לסיום, הנה ההרצאה מעוררת ההשראה…

סוף

השביל הזה מתחיל כאן

קייטנת חממה 2014

נועה זלצר בנחל הטוב

לא בכל יום יוצא להיות חלק מהתרחשות משמעותית במיוחד ולהרגיש כאילו זה הרגע לו חיכיתי כל חיי. אפילו היצירה המקורית שלי כבר אינה מרגשת אותי יתר על המידה ברוב ימות השבוע, אז כשיום כזה מגיע אני חשה רצון עז לתת ביטוי לכל התחושות המלוות את העניין.

בסופ"ש האחרון נכחתי בסמינר של "החממה למנהיגות רב תרבותית" שהתקיים בים המלח ובו השתתפו יזמי הקבוצה, מארגנייה, שותפיה הוותיקים, שותפיה החדשים וכמה דמויות מפתח חיצוניות הפועלות גם הן לשינוי חברתי עמוק בעיר שדרות וסביבתה. מחד, נועד הסמינר ליצור גיבוש בקרב המנהיגים הצעירים ששותפים בהתארגנות המבורכת הזו, והם אמנם נוטים לעבוד יחד את השינוי שהם (אנחנו) מביאים, אך פחות מזדמנים להכיר זה את זו על בסיס אישי יותר. מאידך, הסמינר נוצר כדי לעורר שיח קבוצתי על מטרות החממה לשנת 2014.

העין הטובה של מלי טפירו

לשמחתי, המפגש אכן יצר גיבוש חברתי ובהחלט התקיימה בו שיחה ערה על מטרות לשנים הקרובות, כך שבאופן אישי אני חושבת שניתן להכריז בגאווה מקומית כי הסמינר היה הצלחה מסחררת.

למשמע הסיפורים ששיתפו האנשים  בסופ"ש מצאתי את עצמי לא פעם על סף דמעות. לא דמעות של עצב, דמעות של שמחה אשר נבעו בצורה ישירה מהמחשבה "הנה, סוף סוף אני במקום שממלא אותי השראה, מוקפת באנשים טובים אשר דבקים במטרה ולכולם יש אומץ להגדיר בעצמם מהו בית עבורם ומבלי להתפשר על חירותם". קצת כמו שאמר יוסי, אחד החברים החדשים בקבוצה, "החממה היא ממש כמו משפחה". אז כמוהו ממש, גם אני מלאת תודה על שהמשפחה הזו הסכימה להכניס אותי לשורותיה.

השביל הזה מתחיל כאן

אני מאמינה ויודעת כי ישנן עוד כמה וכמה קבוצות מסוג זה ברחבי הארץ והעולם, ואני גם די בטוחה שישנם עוד מספר רב של אינבידואלים אשר עוד לא התחברו לכדי קבוצה. מניסיוני האישי, אני חייבת להודות שזה מאד מאתגר ואולי אף בלתי אפשרי, לעבוד שינוי חברתי ולהשפיע על הרבה אנשים לבד, בלי רוח גבית. אני מניחה שאפשר וכדאי קודם כל לעבור שינוי פנימי במידה ונוצרת תחושה שלחברָה סביב יש השפעה גדולה על חיי ושאני בעצם סוג של השתקפות התכונות שאיני אוהבת בה. מה שבטוח, יש משהו מאד משמח בעצם המפגש עם אנשים שמבינים כי לבטא רצון זהו הכרח מהותי, מקבלים האחד את השנייה כמו שאנחנו, ומסכימים לעבור יחד תהליך, שבעצם מהותו דורש מכולם סבלנות, זמן ופתיחות אין קץ.

החממה, כשמה כן היא, בית עוטף ומחבק לאנשים המבקשים לצמוח מתוך קרקע שעליה מתקיימים חייהם. ומאחר וקרקע זו אינה מוכשרת די לצמיחה הרצויה, עמלים חברי החממה בעיבוד האדמה. למעשה, האנשים בקבוצה, כולם ללא יוצא מין הכלל, הם זן נדיר של חקלאים רוחניים הפועלים בשלהי המהפכה התודעתית של שנות האלפיים המוקדמות.

לא בכל יום יוצא להיות חלק מהתהליך משמעותי כל כך ולהרגיש שזהו הרגע לו חיכיתי כל חיי.

(המשך יבוא)

לצפייה בעוד תמונות מהקייטנה בפרופיל הפייסבוק שלי - לחצו כאן

למידע נוסף על הארגון, בואו להתרשם מכתבת אופי קצרה על אחת מהשותפות הוותיקות בחממה - לחצו כאן

ראש שנה אלטרנטיבי בבית חבד - 2013

ראש שנה אלטרנטיבי בבית חבד


כשנכנסתי לבית התפילה דרך דלת אשר נדמה כי היתה פתוחה מאז ומתמיד, לא ידעתי מה מצפה לי. כמובן, חששתי מהופעת התנגדות מצדי למשמע חוקים הלכתיים מסוימים אשר שנואים עליי מראשיתי, אך לא הופתעתי כלל כשביקשו ממני לשבת בעזרת הנשים. כשביקשתי להקשיב לתפילה אמרו שידברו חזק כך שאשמע מבעד לווילון, ומאוחר יותר, נתבקשתי לשבת לבדי בקצה שולחן ערוך ל-30 איש, על אף שהיינו בסה"כ שמונה. בכל מקרה, בחרתי לכבד את רצון הרב ולזרום עם הסיטואציה, בעיניים פקוחות ובלב שלם.

אני לא בטוחה שרצון-הרב היה רצון-הרוב ובכלל, עד כּמה וּלֵמָּה עזרה ישיבתי המרוחקת משאר החוגגים, שהרי רצוני היה להתערבב ולערבל בחומר האנושי. ההסכם הרוחני, עליו חתמתי ברגע שבחרתי לברך את שנת תשע"ד דווקא בבית חבד-יפו-ישראל, כנראה היה חזק מכל תלונה שאיימה להיכנס לחלל מוחי. מה גם, הייתי האישה היחידה בחלל הבית, מה ששינה דבר מה בלילה המיוחד ההוא. הרי לו הייתי מוקפת נשים, הייתי נסחפת במחיצתן לשיחות חולין נקביות ולכן, כנראה שלא הייתי נכנסת לשיחה עם כבוד הרב, וכנראה שלא היינו מתעמקים בחיים ושלא היה יוצא לנו לדבר על גשרים, פערים ובכלל, על השקפות עולם שונות לגבי יחסים ותקשורת, שבינו לבינה.

ברגע שהוגשו המטעמים שהכינו עבורנו אמא אדמה ואשתו של הרב א', הרגשתי כמלכה של דבורים. נמלאתי שמחה לבלות את החג בחיק מזמזמים נוספים, אשר עד לנקודה ההיא מעולם לא פגשתי, בין אם לנוכח סדר יום עמוס של רדיפת מתיקות ובין אם מסיבה אחרת. מה גם, שמחתי על השינוי בנוף ועל שהצלחתי לחרוג מהמנהג שמצריך ממני לקבל את השנה החדשה דווקא בחיק משפחתי, מנהג שמתוכו מונהגות לא מעט אשמה והרבה מאד ציפיות, לכאן ולכאן, כמו בהרבה מנהגים אחרים שפיתח המין האנושי לאורך ההיסטוריה. אך יותר מהכל, נהניתי להקשיב לדבור הנבון בעת שהוא מברך ומדריך את שאר הדבורים הטובים, כיצד לבקש סליחה ועד כמה חשוב לנקות את הכוורת הרוחנית שלנו מטינה, למען נראה, ולמען נריע לשנת הדעה העומדת בפתח הדלת, לטובתנו.

לאורך כל הסעודה הגישו לי, פינו לי, פנו אליי, חייכו אליי (לרוב), ואני לסירוגין הקפדתי לקום מידיי פעם כדי לשאת את חלקי בנטל. החוויה כולה עוררה בי  ביטחון ואמונה שהכל אפשרי, כי מעל לכל נאלצתי אחת ולתמיד להתגבר על המרחק ולדרוש, בעיקר מעצמי, את זכותי להיות בעלת דעה משלי, בשולחן של גברים. ונכון, זו אני שכתבה את השיר "אסור לי" ואני אשר עומדת מאחורי תוכנו הבועט, ויחד עם זאת שמחתי לגלות שהרבה יותר נעים לי לבוא בשלום ובצניעות ותוך שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

הייתי חדשה בנוף, עם לבושי הצנוע למחצה, בטחוני האישיותי ושאלות שנזרקו מפי לאוויר בסבלנות אין קץ. אני לא בטוחה למי היתה החוויה מרוממת יותר, לי או להם, מה שבטוח זה שכל אחד מאיתנו חווה את הערב מזווית ראייתו האישית והמיוחדת. הבן של הרב היה ילד טוב ולא יכולתי לקרוא את בלבולו במפורש, מה שכן, נראה היה כי הוא מפחד לחייך אליי. חיים, בעל העיניים הטובות והיד השבורה, שמח לקראתי כבר בחדר המדרגות והביע סקרנות רבה מעצם הגיעי לחגוג את החג דווקא שם. והיו עוד כמה אנשים טובים בקרבתנו, אך הרב? הרב היה האגוז הקשה הקליל ביותר שפיצחתי בחיי.

ניסוח פנייתו הראשונה אליי הצביע על כוונתו לגרום לי להרגיש בנוח בחברת כל הסועדים, אשר אחרי הכל, היו באחריותו. "אז איפה היית רוצה להיות עכשיו?". בתמיהה קלה, עניתי לו "פה!". כשניסה לבאר את שאלתו, מחשש שלא הבנתי את כוונתו, חזרתי על תשובתי בבטחון מחושב וחייכתי אליו, מראש ועד זנב. בהמשך, כששאל אם גם אני הייתי רוצה אולי להיות בבית המקדש, שאלתי "מה זה בית המקדש לדעתך?". הוא לא ענה מיד, רק חייך, אך תשובתו לא איחרה לבוא במסווה של ביאור תפילה כלשהי, איני זוכרת איזו.

בית המקדש, מסתבר, יהיה איחוד של כל המקדשים הקטנים שנבנו לאורך השנים, וב"מבנה" המיוחל והמיוחד, יישכנו שלום ואחדות.

נשמע טוב!!!

אני חוזרת בי מתשובתי! איפה הייתי רוצה להיות?

אני רוצה להיות פה, מוקפת באנשים שרוצים לעבוד ולבנות יחד בית מקדש נפלא שכזה. אבל אני ממש חושבת שעדיף יהיה למצוא כינוי חדש למקום הזה, כך שנוכל להזמין בשמחה גם את אלו שהמילים "בית" ו"מקדש" זרות להם מבחינת שפה. אולי אני הולכת רחוק. הלכתי רחוק? אולי. אם כך, אחזור לכאן כדי לפתח את חלומותיי על המקום האוטופי הזה שאנחנו מייחלים לו, הרב א' ואנכי.

מה זה שלום ומה זו אחדות? אני זוכרת במעורפל כי בצבא דיברו איתנו על מושגים כאלו, אבל אני גם זוכרת בוודאות שלא חוויתי, לא איחוד ולא שלום. אולי חלמתי עליהם בקצרה כשישנתי שתי שעות מטכ"ליות בין ישיבת צוות מאוחרת לא"ג בוקר. גם בבי"ס ניסו ללמדני על אחדות ושלום דרך אזרחות, תנ"ך, היסטוריה, אך אם היו בוחנים אותנו בנושא "שלום אחד", היינו כולנו מקבלים אפס אחד גדול ועגלגל. אבל לא חשוב מה למדתי ומה לא, העיקר מה שאני רוצה ללמוד, וכנראה ששלום ואחדות זה משהו שברצוני ללמוד, גם אם בכוחות עצמי. במילים אחרות, כשאני שומעת את הרב מייחל לבית המקדש, אני מבינה שהוא ואני מתקיימים באותה סירת גומי, בים גדול, מלא במים קדושים.

בתום הערב מצאתי עצמי יושבת בקצה שולחן ארוך, מנהלת שיחה מעניינת ושוויונית עם רב שהכרתי ארבע שעות קודם לכן, כנגד כל הסיכויים. על כורסה אחת נחר בנוחיות איש טוב שנראה כי לא ישן בנוח זמן רב, ובכורסה אחרת, בנו של הרב, טייס המשנה, נם באטיות, בתנוחה לא תנוחה. צחקנו, שיתפנו, שאלנו והרחקנו לשוחח על כל נושא שעלה. את אליהו ליוותה משפחתו הרחוקה בלבו והוא הביע שמחה על ההזדמנות שקיבל, לחבק את ערב השנה החדשה, ככה בדיוק. ואצלי התנוססו להן הרגשה נעימה, תחושת ביטחון וחופש על שבחרתי בתבונה, לבוא בעצמי.

לא רציתי ללכת אבל רציתי ללכת לישון. בירכתי אותם לשלום וטבלתי בברכת שנה יצירתית ושבת שלום. לפני שנכנסתי לאוטו, ביקשתי את סליחתו של עלם ערבי אשר נשען בנוחיות על מכוניתי, התנצלתי על שאני לוקחת לו את משענתו ויצאתי לדרכי, בעוד ברכתו לשנה הטובה המשיכה לרדוף אחריי בתחושת געגוע, כזה שמרגישים כשמישהו יקר עוזב. כשהגעתי הביתה, פתחתי שוב את המיסרון המרגש שהשאירה לי ענת בצהרי אותו יום לכבוד השנה החדשה, על אף שהיא בכלל דרוזית. חייכתי לעצמי, הייתי מרוצה ומסופקת. אפילו לא טרחתי לראות פרק בסדרה או לקרוא בספר שקנתה לי אמי, כפי שאני נוהגת לעשות כדי לנקות את מוחי לפני השינה. רציתי כבר ללכת לישון ולהתחיל את השנה החדשה.

שלי, שלך, שלנו // תמר קפסוטו - 21.8.2013

שלי, שלך, שלנו

מה זה שלי ומתי זה הפך לביטוי שמתגורר בקביעות בפאתי פי? ומתי זה התחיל? ולאיזה צורך? או שאולי מדובר ברצון? או שאתחיל בכלל במשפט ששמעתי בסרט "עד קצה העולם" והוא שמנחה אותי בכתיבת העמוד שמתחת: "Happiness is only real when shared". ולהלן שיר יפה שיכול ללוות את המשך הקריאה.

כשנולדתי היו לי אימא ואבא משלי אשר נתנו לי אח שקראו לו אחי, אבל אז עוד לא ידעתי שהם שלי, בעיקר כי לא ידעתי לֵדַבֵּר ורק קיבלתי כל מה שבחרו לתת לי. ובאמת קודם למדתי לבטא את המילים אבא ואימא ושלום. מעניין מתי המילה שֶלִי נכנסה אצלי ללקסיקון ובאיזה הקשר שמעתיה לראשונה, וממי? בכל מקרה, מהר מאד גדלתי והתפתחה ברוחי דעת אשר צמחה מתוך היותי בעלת מוח שקיבל אחריות, לא רק לתת הוראות לגופי, אלא גם להגדיר עבורי מושגים כגון שייכות, שיתוף וכאב.

כמעט באופן טבעי סיפחתי לעצמי כל כלי וחומר, בין אם קיבלתיו במתנה ובין אם יצרתי אותו בעצמי. למשל, הילקוט שלי בכיתה א', הספרים, הקלמר, העפרונות, המחדד או כל מה שקנו לי לצורך לימודיי. או בגיל מאוחר יותר, פריטי מתיקה שגנבתי מהמכולת השכונתית, בגדים, משקפיים, כסף קטן מהארנק של אבי. וכובעים שהכנתי מחרוזים, צמידי חוטים או אפילו מנגינה שהמצאתי בכינור. ברגע שמשהו הגיע לידיי, קראתי לו שלי.

ניסו ללמדני להתחלק, הרי זה שיעור חשוב שעל כל אדם ללמוד באשר הוא, ויפה שעה אחת קודם, אך לצערי, קשה לי לומר שמדתי שיעור חיובי בגבולות. והצורך בשיעור החלוקה כמובן עלה אך ורק כאשר נהגתי בקנאות ובכיתי על האבדן, בין אם היה רגעי (אח שלי לקח לי) ובין אם אבד לתמיד. וכשאני מסתכלת אחורה על שנות ילדותי, איני זוכרת מתי למדוני שבסופו של דבר הכל זמני, וששיוך לחומר לעולם לא יסב לי שמחה כמו שייכות ברוחי.

מאז ומתמיד כסף היה עניין. כמה כסף אין, למה אין אותו, מה אפשר לקנות בו אם היה אותו, על מה לא כדאי לבזבזו, איך כדאי להיות מחושבים ולמה כדאי. אני זוכרת שבגיל שבע הלכתי עם אמי לקנות מגפיים לחורף ומאד התפלאתי ששוויין היה זהה לשעת עבודה של אמי בלימוד פיתוח קול (אני לא יודעת למה ידעתי את זה בכלל). כשאמרתי לאמי שזה נראה לי יקר ומוגזם, היא חייכה באהבה ואמרה "זה בסדר, תמרי, אני שמחה לעבוד בשביל הכסף ולקנות לך מגפיים חדשות אז אל תדאגי". ובאמת היא היתה שמחה באותו רגע, אבל בדרך כלל לא. ובכל מקרה, זה היה ניסיון יפה, אני מודה, רק חבל שבשאר הזמן שדיברנו על כסף וחומר לא קיבלתי את ההרגשה החמה הזו שנתנה לי אמי באותו טיול "לֵילִי" בפאתי רחוב כצנלסון שבגבעתיים.

בשנים האחרונות התחלתי ללכת נגד הטבע "שלי" והחלטתי לוותר על הרבה מאד חומר אשר סיפחתי לי לאורך השנים. זרקתי, תרמתי, השארתי מאחור, הלוויתי לחברים ושמתי בתוך קופסאות במחסן מרוחק בפרברי פתח תקווה. לא ידעתי מה יקרה כתוצאה מכך, אך ברגע שיצאתי מהמחסן הרגשתי שאני אכן עומדת בפתחה של תקווה לחיים טובים בהרבה. הדבר היחיד שהניע אותי אז היה שמאסתי לתחזק כל כך הרבה דברים שאיני צריכה ושאינם מחזקים אותי  כלל וכלל, ועוד בתוך דירה שכורה שלעולם לא תרגיש ביתי.

כיום אני מגלה שיש רק שני דברים שחשוב לי לקרוא להם שלי, בית וחלומות. וכמובן שאיני מצפה שבית או שלום במזרח התיכון ייפלו לידי סתם כך, כי ברור לי שמדובר במלאכות יד ושֶׂכֵל אשר ידרשו ממני זמן, כסף והתמדה. אפילו המחשבה לגנוב אותם נראית לי טיפשית ביותר, ולמעשה אני אפילו לא רוצה אותם רק לעצמי. אני רק רוצה לעשות בעצמי כל מה שביכולתי, על מנת להיות ברורה לגבי הרצון שלי, לעבוד לקראתו, להפיג כל פחד בעזרת תנועה ולמצוא לי שותפים מתאימים לַדרך. היכון, אכן, כן כן… יאללה, רוצי!

משפחה // תמר קפסוטו - 3.8.2013

משפחה

משפחה זה דבר נהדר. מה שנהדר בה זה שהיא מראה (סטייל משקפת) ומכווינה, בין אם לטוב ובין אם לרע. בעצם משפחה זה עד הסוף המר, זה מה יש, אין אחרת. עד שהמוות יפריד בינינו. משפחה זה הקצפת שמתחת לדובדבן, הדאגה שמאחורי האנוכיות, האתגר שמתחת לחלום, הפנים של המציאות מבעד לשקרים ולתירוצים. משפחה זה משפחה.

לי יש משפחה מאד מיוחדת! טוב, זה די נורמאלי, לכל משפחה שריטה משלה והמקומות שבהם היא יכולה להטריף את הדעת והלב של כל השותפים בה. יחד עם זאת, אני ממש שמחה על שיש לי משפחה כי יש אנשים שאין להם והם לבד. ולמרות שלא משם אני שואבת שמחה, לפעמים אני מצליחה להיות שמחה, על אף המשפחה המיוחדת הזו שיש לי.

      עכשיו, נגיד אני יושבת עם אליהו, איש בלי בית שנתן לי עגלת-סופר במתנה, ואני מספרת לו על הבדידות שלי ועל המשפחה "הדפוקה" שלי. מה הוא יעשה עם זה? נגיד אני מספרת לו שיש לי אמא ואבא שנותנים לי לגור בבית שלהם בגבעתיים, עם מזגן בכל חדר, מקרר מלא בכל טוב ושתי מכוניות חדשות, ואני עדיין מרגישה שאני לא באמת מקבלת את מה שאני הכי צריכה. כי מה שאני צריכה, זה לא מה שכל חיי סיפרו לי שאני צריכה. מי אני שאתלונן מולו? אילו כלים יש לו כדי להתמודד עם המצוקה שלי? הרי באותו הרגע, הוא בעצמו רק ההשתקפות של מה שהייתי יכולה להיות אם רק היתה לי משפחה אחרת בתכלית.

     אני ממש לא יודעת אם הייתי מסוגלת לגור ברחוב ולאסוף בקבוקים כדרך חיים. לעומת זאת, אם אני מאמינה שאני מסוגלת לעשות כל דבר, ואני מאמינה שאני מסוגלת לעשות כל דבר, אז אולי בעצם כן הייתי מסוגלת להגיע למצב שבו הרחוב הוא הבית שלי והאנשים החולפים על פניי הם החלומות והסיוטים הכי גדולים שלי. כי אם אני מסוגלת לעשות כל דבר שאני רוצה, אז בטח אני גם יכולה לבחור שלא לעשות את כל הדברים שאני מפחדת מתוצאתם, ואם למשל הייתי בן אדם שלא מצא כל חייו שיתוף פעולה בריא אחד, אז למה שאני בכלל ארצה לשתף פעולה עם אנשים ועוד כאשר ברור שכולנו חלק מאיזו מערכת סבוכה של חוקים שלא מבינים איך להתמודד עם אנשים ורגשותיהם. 

למעשה, זה כמו עם כל הרגשות. אם אליהו היה מרגיש מתישהו שמישהו אוהב אותו ללא גבול והיו מספרים לו אילו יכולות שלו, אפילו אם לשבריר דקה, אז אולי הוא היה יודע איך זה מרגיש והיה יכול לדעת למה הוא שואף להגיע. אך אם כל חייו לימדו אותו להתלונן ולשנוא ולשקר ולהיות אנוכי, ולא זרקו לו אפילו מילה טובה אחת, אז למה שיצפה שחייו יולידו משהו אחר?

לכן אני אומרת "טוב שיש משפחה". כי בחוויה שלי, המשפחה שלי העניקה לי לפחות קצת מהרבה מאד דברים, כך שאני רק צריכה למצוא דרך לצמוח במקומות שעושים לי טוב, ואפילו להצמיח אחרים בעזרת קצת יותר ממה שפעם נתנו לי פחות. בשפה המקצוענית קוראים לזה "חסך", אבל הדימוי של פריחה מעורר בי השראה גדולה בהרבה ומעודד אותי לרצות להתמודד עם מה שיש ולהתעסק פחות במה שאין.

אני מבקשת את סליחתכם, אבל לפעמים אני תוהה אם מישהו במשפחה שלי אי פעם אשכרה לימד אותי לתת אמון או להגיד סליחה. אני לא מצליחה לזכור מתי קיבלתי שיעור כזה מהוריי, לצערי. ואולי גם הוריי בעצמם מעולם לא חונכו לאמון ולחמלה. אז אם ברצוני להשריש מציאות חדשה בביתי, עליי לשאוב את שתי התכונות הללו ממקורות חדשים ולנסות להביא עוד ועוד מהן לחיי ולחיי משפחתי. לסיכום, מעניין מה היה קורה אם היינו רואים רוב הזמן את הטוב בכל דבר ומוצאים כל יום קצת זמן לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר. מעניין מה היה אם אליהו היה פוגש כל יום לפחות אדם אחד שהיה אומר לו שהוא אהוב ומעניין איך חיי היו משתנים כתוצאה מכך שאליהו היה מרגיש יותר שמחה. והכי מעניין אותי מה עליי לשנות בעצמי כדי שאליהו יפרח, ישמח ויימצא בית. מעניין.

סוף

* השראתי לניסוח זה של כל שאלותיי במאמר זה, הקוד

* לתמיכה כלכלית בי וביצירתי, גשו הלום

בית הוא עני ושיר, תובנת ה"כישלון" החרוץ

אף אחד לא בא וזה כל העניין // ומצידי אני וקפסי עד מחר // אף אחד // לא בא // וזה לא מאוחר // ומצידי אני אני אני….

ככל שהזמן חולף אני לומדת לעוף גבוה יותר, בכוחות עצמי ולהקשיב ללב שאומר לי לאן. זה קורה תוך כדי שאני מחפשת הגיון בריא, בקרקע ובכלל. מחפשת הגיון, מחפשת בית, מחפשת סקרנות ותשוקה.

מצחיק, אבל למעוף שלי יש צורות רבות של סוגי התנהלות במגוון רב של מישורים. למשל, כשהוא בוחר ללכת נגד הרוח אז נדמה לי שיש חבורה של אנשים הנושפים בכיווני ומאטים אותי, כביכול בכוונה, בעוד שאני מאמינה כי אני 'בסך הכל' מנסה להפנות את תשומת לבם למה שמניע אותם מהכיוון השני. או שלפעמים, הוא עושה כל שהוא יכול כדי לשחרר כל שריר ולהתאים עצמו לכיוון הרוח, כדי להרגיש טוב לרגע, לחוות את התנועה ולעוף יחד.

אני חושבת שרוב חיי עפתי לבד. כי גם כשרציתי לעוף יחד לא ידעתי איך או שפחדתי להיכשל או לאכזב, אז יצא שעפתי לבד. זה מאד מתסכל, אתם בטח יודעים, אבל אני חייבת לומר שזה גם מעודד התבוננות מעמיקה, בחירה מחדש ואף מעורר לא פעם רצון לפעולה שאולי, רק אולי, תניב תוצאות מרשימות אף יותר.

**

לפני כשבוע הכנתי פרזנטציה בנוגע לפרויקט חדש שברצוני להריץ פה על האדמה הטובה. אבל אף אחד מבין מוזמניי הטובים לא הגיע. טוב, האמת היא שהגיעו שני אנשים אך אני רציתי לשתף את חלומי עם הרבה אנשים, כאלו שנקראים בפי "הקהילה שלי".

עכשיו, אני חייבת לציין שאם הייתי נשאלת 'האם ישנה קהילה של מוזיקאים במדינה הזו?' הייתי אומרת שלא. הייתי אומרת שיש כמה קבוצות של מוזיקאים אשר שיתוף הפעולה ביניהם הוא נוח וטוב להם, אך בהחלט איני מרגישה שאנחנו קהילה אחת מגובשת בעלת מטרה דומה. למעשה, הדבר היחיד שדומה בינינו הוא שאנחנו בעלי כישרון ויכולת התמדה, אך זה כשלעצמו אינו מבדיל אותנו מהפוטנציאל הגלום בכל שאר האנשים בעולם, וכידוע לכל, אי אפשר לקרוא לאנשים בעולם קהילה. לא כרגע, לפחות.

**

הדבר היפה שנתגלה כתוצאה מהכישלון שחוויתי זה שאני יכולה לבוא מוכנה עם פרזנטציה מרשימה ושאני מבינה שעליי לבחור בקפידה את המוזיקאים אשר ברצוני ליצור איתם מציאות חדשה (כי ככל שהפער בין הרצונות שלנו גדול יותר כך יהיה לי קשה יותר, ואני מחפשת קלילות והנאה). הבנתי גם שאין כל דרך או סיבה שאהיה תלויה בהסכמתו של מישהו ושעליי לפנות לתמיכה ממקורות שונים בתכלית ולהסכים לפעול אני בשירות החלומות שלי, כי אחרי הכל הם בראשיתם החלומות שלי. במילים אחרות, האחריות על הגשמת חלומותיי היא קודם כל שלי.

אז עכשיו, לאחר שהפגתי עוד קצת מהפחד הזה שמתקיים בי יום יום ללא תשובה ברורה אחת, אני יכולה להתחיל לשמוח בחלקי ולהבחין בכך שאני לא באמת לבד ושאם אתחיל ללכת, מי שיצטרף יבוא מרצונו החופשי. אמן!

העגלה הראשונה שעשתה אנה ומפעיל אדם טוב לב בשם שלום, שמתעסק בשינוע ברזל ומכירתו

IMG_20130405_183300

תיקון המתקנת במתקן

אני חושבת שהדבר האהוב ביותר על אנשים הוא לתקן אנשים אחרים. או שאני טועה, והדבר האהוב ביותר על אנשים הוא שמחה. או שאולי אפשר לאהוב את שניהם 'הכי הרבה'?

אני מאמינה כי בתודעה שלנו, הן הקולקטיבית והן האישית, אנחנו נוטים לרוב להתייחס להעדר שמחה ביתר רצינות מאשר אנחנו מתייחסים אליה כאשר היא מתקיימת. מניסיוני האישי והפורה, אני בהחלט חושבת שאנחנו נוטים לשכוח משמחה בערך באותה מהירות בה שוכח ראש ממשלה במזרח התיכון את המצע שלו [אם בכלל טרח להציע]. במקביל, אני מאמינה שאנחנו נוטים הרבה להתלונן על שאר הרגשות שתוקפים אותנו, תקפו אותנו או שקיים סיכוי כלשהו לגבי תקיפה שלהם אותנו בעתיד. כך או כך, רגשות כמו עצב וכעס מרבים לרדוף אותנו, ואנחנו אכן מרבים לתלות בהם את חוסר התקווה שלנו יותר מאשר אנחנו תולים את שמחתנו בתקווה, עובדה! אבל נראה לי שבאמת יהיה מאד קשה להוכיח, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שרגש השמחה אהוב על בני האדמה יותר מאשר הצורך בנוחות, או הפוך, אז אשאר עם הקביעה הראשונה שעשיתי.

הדבר האהוב ביותר על אנשים הוא לתקן אנשים אחרים

כשהייתי ילדה בת 11 עשו עליי חברותיי הטובות ביותר חרם שנמשך כארבעה חודשים שנדמו כארבעים שנה. בוקר אחד הגיעו שתי הבנות לבית הספר עם ההחלטה המשותפת שאני, כמו שאני, לא טובה מספיק, ושהגיע הזמן שאדע כי עליי להשתנות. לא רק זה, היה נדמה שמשהו בנוכחותי ממש היווה פגיעה יסודית בחברה כולה, כי שתי הבנות הללו ניסו להסית נגדי את כל חבריי הכיתה, גם את אלו שלא ידעו איפה טעיתי, כמוני בדיוק. על כל פנים, לא זו הנקודה ואין צורך בהאשמות, כי הרי חתום גמור וכתוב בספרי ההיסטוריה, אנשים נשבים בקלות בקסם מנהיגים הקמים בקרבם, בין אם אלו מטומטמים וכוחניים להחריד ובין אם אלו פועלים באופן נדיר למען מטרה אמיתית וכנה, שאינה בהכרח ממונעת בדלק הקנאה והאגו. בכל אופן, הייתי ילדה, חשתי עלבון ובאותו הבוקר ההוא קיבלתי החלטה: לא אהיה קרבן לחוסר צדק, על אחת כמה וכמה כאשר לא נמנתה בפניי סיבה טובה אחת לקיומו.

בתגובה אשר נראתה לי הולמת, ואף הוכתבה כהגיונית על ידי רוב הוריי ומוריי, עשיתי כל שביכולתי להתעלם מקריאות הגנאי ופתקי הנאצה שנשלחו לעברי, אך לא תמיד הצלחתי לכבוש את העלבון, גם כשהועבר אליי מסר שנאה שלא בעזרת מילים. למשל, כשבחרו בהפסקה שחקנים לנבחרות המחניים, מצאתי לפתע שבוחרים אותי אחרונה חביבה, וזאת למרות שהייתי בין הטובות בכיתה. כמובן שידעתי שזה לאו דווקא אומר שאיני משחקת היטב, אך עדיין חוויתי עצב גדול, מכיוון שלא הכירו  בכוחי. כמובן שהייתי טובה לקבוצה הרבה פחות משהייתי לו היו נותנים לי תחושה שאני רצויה והכרחית, אבל היינו ילדים ולא היה מבוגר אחראי אחד בתקופה ההיא שהצליח להעביר אלינו מסר של שיתוף פעולה, קבלה ושלום, וזה מה שיצא באופן טבעי.

(הפסקה מתודית לשיר "למה לא")

עד היום…

כשחבריי למקצוע מארגנים ערב מחווה רב משתתפים ולא טורחים להזמין אותי להשתתף, או כשפקח מגרש אותי מפינת רחוב בטענה שאני מטרד, תוקף אותי עלבון דומה לזה שחוויתי בעת אותו משחק ספורטיבי עממי ישן. עלבון שמוביל לכעס שמוביל לעצב. ולמרות שהרגשות ההם זהים בתכלית לרגשות של היום, נראה שלכל הפחות הבנתי שהתעלמות מבעיה לא מביאה לפתרונה. השאלה היא איך מגדירים את הבעיה, ומי קובע מתי נכון לתקנה, אם בכלל?

מי קובע סדר?

מי קובע מה בסדר, מה לא בסדר? ילדות בכיתה ד'? רבנים ארוכי זקן? ראשי ממשלות? מפקדים בצבא-ההגנה או המרד? מי שיש לו רובה ביד? עובדות סוציאליות? שר החינוך? מי? מי קובע על מי ומדוע? האמת היא שמלאכת התיקון כבר קיימת בתרבות שלנו עוד מהימים שקדמו למהפכה הטכנולוגית, ישנן אינספור דוגמאות המצביעות על הצורך האנושי הזה שלנו לתקן, הן לטובה והן לרעה. למשל, באתונה הקלאסית, אישה לא היתה רשאית להיות שופטת כי נקבע שמעמדה הוא בגדר רכוש, והרי מי רוצה לעמוד למשפט מול מישהו שווה ערך לשולחן? אז כשאישה סרבה לקבל מרות של חוקים והחליטה בכוחות עצמה כי ברצונה כן ללמוד איך לערוך דין ולשפוט לטוב או לרע, אז האנשים מסביבה (גם הנשים) חשו צורך לתקנה. לעומת זאת, כשאותה אישה היתה "סוררת" מספיק ובעלת אמונה כי יש תעלומות שאין באמת חובה להתעלם מהן, נראה שהקפידה למצוא עוד נשים כמותה, להתחבר איתן ולפעול יחד, למען תיקון אותה עוולה.

בקיצור, אנחנו העם והעם מחליט ש…

כשמשהו מקולקל צריך לתקנו אך רוב הזמן הבעיה העיקרית היא בניסוח הבעיה ובאופן שבו אנשים הורגלו להתמודד עם רגשות. אישית, ניסו לחנך אותי שדיבור על רגשות זו חולשה כמו שנגינת רחוב היא בגדר מותרות, ניסו ללמד אותי לחסוך מים באמצעות רגש האשמה, ניסו לגרום לי לחשוב שממשלות באמת מייצגות את ההמון [על אף ששיקוף וייצוג זה ממש לא אותו דבר] וניסו להרגיל אותי להאמין שאין זה מעשה צנוע מצידי לשיר בפני גברים. ניסו לחנך אותי לצייתנות, לחמדנות, לתלות, לעריצות, לקנאות, לבדלנות ולאיבה. ניסו לסדר אותי, לקשט אותי, ליישר, לכווץ, לנצל, לקשור, לרתום אותי לעבודות בישול, תפירה, ניסו הכל, ניסו, הכל ניסו מלבד לנסות לפתור אותי באהבה, כאילו הייתי חידה טובה. ניסו ללמד אותי לדעת אבל אני צעקתי "צריך ללמוד להרגיש" ועל אף שאני יודעת שכולנו ככולנו, הרבה יותר מקופיפים ברי חשיבות עצמית גבוהה, הרגשתי לא פעם כמו קופה הזוממת בחצר של חזירים מלאי זימה. יחד עם זאת, כל הניסיונות הללו "שלהם" רק חיזקו וחידדו בי את הרצון העז להמשיך לחפש תקווה, למען אוכל לשמוח, פה בחלקתי על אימא אדמה.

סוף

 אנא הרגישו חופשיים לשתף מאמר זה תוך ציטוט של המשפט האהוב עליכן/ם מתוכו ולתייג אותי  באהבה

 ואם מתחבא/ה בכם/ן צייר/ת או צלמ/ת, אנא שלחו אליי תמונות וציורים אשר נראים לכם/ן קשורים למאמר זה. תודה

בקרוב, מאמר בנושא "שיתוף פעולה" בין מוזיקאים לפוליטיקאים,  הירשמו לעדכונים מהרחוב ותדעו ראשונים 

מתוך צילומי הקליפ "אסור לי", צילום אדם רבינוביץ

אמונה באמונה שלמה

קיבלתי היום טלפון שלא הזמנתי אך כזה שכנראה הגיע משמיים. כנראה שהשמיים הועילו בטובם לכבד את הערך של הטכנולוגיה בעולם, שהחיינו. למעשה, האישה החביבה התקשרה למספרו של אבי הטוב וביקשה לדבר עם תמרה. היא דיברה מאד מהר ובדחיפות, אך איכשהו הצלחתי להשחיל את התיקון היחיד שהייתי מחויבת לבצע דווקא מולה בשיחה "קוראים לי תמר, ומעולם לא ביקשתי שתיצרו איתי קשר כדי לתרום כסף לספר תורה שייקבר…". כלומר, אם לתרגם לשפתי שלי, מעולם לא נרשמתי לעדכונים ולא קוראים לי תמרה, על אף שיש אמונות המצביעות על כך שהוספת האות ה' לסוף של השם שלי אמורה או יכולה לעזור לי להיות פתוחה יותר לעולם. לגבי החיבור שלי לאלוהים, בהחלט, נכון, כן כן, אך אל תשני לי את השם שנתנו לי הוריי, אנא ממך. בכל מקרה, היא התעקשה שרשום אצלה שביקשתי, ואני התעקשתי שמה שרשום אינו בהכרח האמת הבלעדית ולפעמים רק פרשנות של מישהו בעל אינטרס מאד מסוים. לא חשוב (אבל ככל הנראה, מאד משנה, אחרת לא הייתי כותבת), המשכנו קצת ללכת מכות ובמהרה היא נהייתה פרקטית מאד.

הפרקטיקה הזו שלה הובילה אותי לשאול, בחיוך ובידענות אשר שיתפו פעולה באופן חד אשר הפתיעו אף אותי "…אז את אומרת שהרגשות שלי לא חשובים כרגע ושאת רוצה להמשיך הלאה לסיבת התקשרותך?" והיא ענתה "לא, הייתי שמחה לדבר אתך על זה שעתיים בבית שלי, אבל עכשיו אני בעבודה ואני רוצה לדעת האם את רוצה לתרום 180ש"ח או לא?".

צילום // אדם רבינוביץ'

אמנם לא אמרתי לא, אבל הגבתי במטרה לומר לא, ואמרתי "180 זה מספר נהדר. לא הבנתי למה בדיוק אני תורמת?", זאת לאחר שוויתרתי על הצורך לכעוס עליה על החוצפה שלה להתקשר אליי על אף שמעולם לא ביקשתי (במודע) לעמוד בסיטואציה הזו. היא ענתה לשאלתי בפשטות נהדרת " המטרה היא לקבור ספר תורה בקבר של… וזה עולה 150אלף שקל ואנחנו צריכים כסף, אז אנחנו מוכנים להקדיש לך פסוק שלם שתמיד יהיה קבור מתחת לאדמה, במיוחד בשבילך". [אחלה ואני צריכה 150אלף שקל להוציא דיסק, שיושמע למלא לאנשים על האדמה. אני מתקשרת אליך? אני בקושי מורשית להראות בשכונתך בתור עצמי]. האמת היא שהייתי שמחה דווקא לקבל ברכה, אך באמת לא הבנתי את העניין עם הפסוק… טוב, כנראה שהייתי מבינה אם הייתי מתעקשת איתה שתסביר עד שאבין, אך כנראה שהעדפתי לוותר על הצורך למלא אחר איזה חסך שנוצר אצלי בהיסטוריה רצופת שלטונות פטריארכים, והרגשתי חופשיה לוותר על להיות צודקת לפחות עד תום השיחה. וחוצמזה, היה לי מאד נחמד לא להבין מה הלך שם מיד.

זו נטייה חדשה עבורי, לוותר על צדק, אך זה מרגיש פשוט בהרבה מאשר הצורך להיות צודקת כל הזמן. נוסף על זה אני חייבת לציין שאני, לעומתה, וויתרתי על עקרונות מסוימים בשיחתנו והיא לא, למרות שמאיפה אני יודעת והנה שוב אני מנסה להוכיח נקודה ולהיות צודקת גדולה במקום לגשת לעניין.

העניין הוא הבעיה שנוצרה, זו שאני מנסה לטפל בה בעזרת כתיבה יצירתית. העניין הוא שעלתה בי בשיחה אשמה על שאני לא מוכנה לתרום כסף, אשמה שנבעה מכעסים שיש לי מפיוזים שקפצו לי מאופן התנהלות השיחה, מהתחושות שנלוו לשינוי הפתאומי שחל ברגע שבו היא התקשרה ללא שהזמנתי את ההפרעה הזו בשגרתי ולאור העובדה שהבקשה שלה הרגישה כמו השתקפות של הבקשה שלי מהקהל שלי (ומהמדינה שלי) לתקציב, ומפחד שאם לא אתרום לה עכשיו 180 ש"ח, אז למה שמשהו בעולם שלי ישתנה (על אף שחשבון הבנק שלי עומד על אפס מאופס ואני חייבת לביטוח לאומי כסף וזה אחרי שקיבלתי לפני יומיים אסמס המזהיר אותי שאם לא אשלם מיד אז יישללו ממני זכויותיי!). בקיצור חשתי אשמה, וזו נוטה להפר את שמחתי כשהיא מופיעה, וברצוני לפתור אותה, אם זה בכוחי. כן.

לסיכומו של יום, במילים העממיות שיותר, בהתחשב בכל רגשותיי ותוך ניצול של השכל הישר שלי, להלן פסיקתי בעניין פסוקו זה של חוויה זו המוזכרת לעי"ל: אני מאמינה בבחירה, בקלילות, בחברות אמיתית, באנשים ובתפקיד שיש למוזיקה בעתיד של ילדינו. אני לא מאמינה בדרך של המין האנושי של ימינו לפתור קונפליקטים חברתיים ואני לא מאמינה שאם אתרום 180 שקל לקבירת ספר התורה, יהיה זה פתרון לחוסר הבנתי את פעילות שכזו. כלומר, אני מבינה מדוע לקבור מילים באדמה אם המטרה היא שהיא תיקח את מה שאני לא יכולה להכיל, אך קשה לי להאמין שזה היה העניין. יחד עם זאת, אני שמחה שהועלתה בפניי השאלה שנשאלתי, גם אם זו הובילה אותי לענות על שאלה בעלת ניסוח אשר תוקן באמצעות צרכיי האישיים: "האם אני מוכנה להשקיע 180 ש"ח במשהו שאת מאמינה שהוא לטובתך ולטובת רבים בעולם?". התשובה היא כן, מוכנה. מעניין מה היתה תגובתי לו היתה אותה אישה עובדת בשירות  מוזיקאית שאני אוהבת במיוחד?

סוף

כסף

ככל שיש לי פחות כסף כך אני לומדת עד כמה הוא לא באמת חשוב. לעומת זאת, מה שבכל זאת כן מאד חשוב בהקשר של כסף בעולמנו, זה שהוא לא ייפול לידיים הלא נכונות!

כסף

כשהייתי ילדה ריחפו לא פעם המילים "אין מספיק כסף" והתמזגו להן יחד עם שאר הדאגות שפיתחתי, כיצור קטן המתבגר לתוך המושג הנהדר הזה שנקרא חיים. אני מניחה שאם הייתי נולדת לתוך מציאות שבה כולם היו מגדלים תפוחי אדמה וחיים זה לצד זו במטרה לאכול אותם ולהתרבות, אז לא היו מגיחות דווקא המילים הללו מבין אונות מוחי, אבל כך רצה הגורל ונולדתי במדינת ישראל לצמד הורים ממעמד הביניים ועם היכולת לשיר.

גדלתי עם הנחת היסוד שכאשר אין כסף צריך לחסוך אותו וכשיש כסף כדאי לחסוך אותו ליום שבו שוב לא יהיה. לאחרונה אני מבינה שמדובר במלכוד חינוכי ולא יותר. כמובן שהוריי אינם אשמים, הלא הייתי מגלה, במוקדם או במאוחר, שמעט מאד אנשים שולטים בכסף של כל השאר, והייתי נאלצת לשאול לאן הולך כל הכסף הזה ומדוע. כך או כך הייתי נחשפת לכך שבממשלת ארצי יושבים כמה וכמה בעלי אינטרסים שמסוגלים לעשות הנחה מאד נדיבה במסים דווקא לאלו שיש להם המון ובו בזמן להגדיל את אחוז המס אשר משלמים אנשים כמו הוריי.

אני אישית אינני משלמת מס, בינתיים [איני עונה על הקריטריונים]. אך אם נתייחס למסים אשר אין איש מאבחן אותם כמסים, אז אני בהחלט משלמת את המחיר, כמו כל אדם אחר פה. לדוגמה כשאני יושבת במסעדה, תמיד אני נאצלת להשאיר טיפ של 15% כי אם אשאיר פחות, או חס וחלילה לא אשאיר בכלל, תרדוף אחרי המלצרית ותאמר לי שהתשר הזה הוא המשכורת היחידה שלה. כלומר, לא מספיק שאני משלמת כסף ומע"מ על האוכל, אני צריכה לשלם למלצרית משכורת? למה שבעל המסעדה לא לשלם לה ויחסוך ממני את המס הזה? או למשל כשאני שרה ברחוב תל אביבי, העירייה מצפה ממני שאשלם אגרה כלשהי על פיסת המדרכה שתחת חסותה, על אף שאני חיה במדינה שלא נותנת לי כלום בתמורה לזה שאני עומדת ברחוב במטרה לעודד את החיים ואת הרגשות המתלווים אליהם [כן, אני עומדת שם גם בשבילי, ברור!].

מאד התפלאתי שבמחאה החברתית בקיץ 2011 לא קם מאהל של מלצרים, כמו שהתפלאתי כמה קשה היה לאמנים להתאחד לכדי העברת מסר ברור מאד שיתפקד כקולו של העם. היום אני מבינה שלא היה זה פלא, אלא שפשוט הייתי בהלם, ושלא ניתן לצפות מחבורה של אנשים החיים תחת חוק ישן שמיד ידעו כיצד לפעול במסגרת חוק חדש וטוב יותר אשר מנסה להיווצר באמצעותם. כנראה שכולם כמוני, מתרגלים מאד בקלות למצב של נוחות, ורק לאחרונה מתחילים להבין את המלכוד החינוכי הזה שבו כולנו חיים משחר ילדותנו.

לפעמים הפואנטה מאד ברורה, ולפעמים לא. לפעמים סיפור אחד הוא המשך לסיפור שסופר לפניו ולפעמים המילים פשוט מופיעות על הדף כדי שיהיה להן איפה לגור. במקרה של מה שאני כותבת פה, איני מוצאת צורך בפואנטה, כי מה שאני אומרת אמור להיות ברור לכל מי שהצליח לקרוא את מה שכתבתי עד כה. אני יכולה לנסות לסכם עם משפט מחץ אשר מסביר בבירור את המלכוד הזה שעליו אני מדברת, אני יכולה לנסות להתיימר לומר שאני יודעת מהו הפתרון לבעיות הללו שאני מעלה שוב ושוב, אך אני מעדיפה שקוראיי יחפשו את התשובות בעצמם.

סוף

צילום תמונת כובע מהעמוד הראשי // טל צ'יקורל

[button size="medium" color="green" url="http://www.tamarcapsouto.com/store/da-li-lama/"]אלבום אחרון- שלמו כמה שבא[/button]