Category Archives: חוק

ראש שנה אלטרנטיבי בבית חבד - 2013

ראש שנה אלטרנטיבי בבית חבד


כשנכנסתי לבית התפילה דרך דלת אשר נדמה כי היתה פתוחה מאז ומתמיד, לא ידעתי מה מצפה לי. כמובן, חששתי מהופעת התנגדות מצדי למשמע חוקים הלכתיים מסוימים אשר שנואים עליי מראשיתי, אך לא הופתעתי כלל כשביקשו ממני לשבת בעזרת הנשים. כשביקשתי להקשיב לתפילה אמרו שידברו חזק כך שאשמע מבעד לווילון, ומאוחר יותר, נתבקשתי לשבת לבדי בקצה שולחן ערוך ל-30 איש, על אף שהיינו בסה"כ שמונה. בכל מקרה, בחרתי לכבד את רצון הרב ולזרום עם הסיטואציה, בעיניים פקוחות ובלב שלם.

אני לא בטוחה שרצון-הרב היה רצון-הרוב ובכלל, עד כּמה וּלֵמָּה עזרה ישיבתי המרוחקת משאר החוגגים, שהרי רצוני היה להתערבב ולערבל בחומר האנושי. ההסכם הרוחני, עליו חתמתי ברגע שבחרתי לברך את שנת תשע"ד דווקא בבית חבד-יפו-ישראל, כנראה היה חזק מכל תלונה שאיימה להיכנס לחלל מוחי. מה גם, הייתי האישה היחידה בחלל הבית, מה ששינה דבר מה בלילה המיוחד ההוא. הרי לו הייתי מוקפת נשים, הייתי נסחפת במחיצתן לשיחות חולין נקביות ולכן, כנראה שלא הייתי נכנסת לשיחה עם כבוד הרב, וכנראה שלא היינו מתעמקים בחיים ושלא היה יוצא לנו לדבר על גשרים, פערים ובכלל, על השקפות עולם שונות לגבי יחסים ותקשורת, שבינו לבינה.

ברגע שהוגשו המטעמים שהכינו עבורנו אמא אדמה ואשתו של הרב א', הרגשתי כמלכה של דבורים. נמלאתי שמחה לבלות את החג בחיק מזמזמים נוספים, אשר עד לנקודה ההיא מעולם לא פגשתי, בין אם לנוכח סדר יום עמוס של רדיפת מתיקות ובין אם מסיבה אחרת. מה גם, שמחתי על השינוי בנוף ועל שהצלחתי לחרוג מהמנהג שמצריך ממני לקבל את השנה החדשה דווקא בחיק משפחתי, מנהג שמתוכו מונהגות לא מעט אשמה והרבה מאד ציפיות, לכאן ולכאן, כמו בהרבה מנהגים אחרים שפיתח המין האנושי לאורך ההיסטוריה. אך יותר מהכל, נהניתי להקשיב לדבור הנבון בעת שהוא מברך ומדריך את שאר הדבורים הטובים, כיצד לבקש סליחה ועד כמה חשוב לנקות את הכוורת הרוחנית שלנו מטינה, למען נראה, ולמען נריע לשנת הדעה העומדת בפתח הדלת, לטובתנו.

לאורך כל הסעודה הגישו לי, פינו לי, פנו אליי, חייכו אליי (לרוב), ואני לסירוגין הקפדתי לקום מידיי פעם כדי לשאת את חלקי בנטל. החוויה כולה עוררה בי  ביטחון ואמונה שהכל אפשרי, כי מעל לכל נאלצתי אחת ולתמיד להתגבר על המרחק ולדרוש, בעיקר מעצמי, את זכותי להיות בעלת דעה משלי, בשולחן של גברים. ונכון, זו אני שכתבה את השיר "אסור לי" ואני אשר עומדת מאחורי תוכנו הבועט, ויחד עם זאת שמחתי לגלות שהרבה יותר נעים לי לבוא בשלום ובצניעות ותוך שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

הייתי חדשה בנוף, עם לבושי הצנוע למחצה, בטחוני האישיותי ושאלות שנזרקו מפי לאוויר בסבלנות אין קץ. אני לא בטוחה למי היתה החוויה מרוממת יותר, לי או להם, מה שבטוח זה שכל אחד מאיתנו חווה את הערב מזווית ראייתו האישית והמיוחדת. הבן של הרב היה ילד טוב ולא יכולתי לקרוא את בלבולו במפורש, מה שכן, נראה היה כי הוא מפחד לחייך אליי. חיים, בעל העיניים הטובות והיד השבורה, שמח לקראתי כבר בחדר המדרגות והביע סקרנות רבה מעצם הגיעי לחגוג את החג דווקא שם. והיו עוד כמה אנשים טובים בקרבתנו, אך הרב? הרב היה האגוז הקשה הקליל ביותר שפיצחתי בחיי.

ניסוח פנייתו הראשונה אליי הצביע על כוונתו לגרום לי להרגיש בנוח בחברת כל הסועדים, אשר אחרי הכל, היו באחריותו. "אז איפה היית רוצה להיות עכשיו?". בתמיהה קלה, עניתי לו "פה!". כשניסה לבאר את שאלתו, מחשש שלא הבנתי את כוונתו, חזרתי על תשובתי בבטחון מחושב וחייכתי אליו, מראש ועד זנב. בהמשך, כששאל אם גם אני הייתי רוצה אולי להיות בבית המקדש, שאלתי "מה זה בית המקדש לדעתך?". הוא לא ענה מיד, רק חייך, אך תשובתו לא איחרה לבוא במסווה של ביאור תפילה כלשהי, איני זוכרת איזו.

בית המקדש, מסתבר, יהיה איחוד של כל המקדשים הקטנים שנבנו לאורך השנים, וב"מבנה" המיוחל והמיוחד, יישכנו שלום ואחדות.

נשמע טוב!!!

אני חוזרת בי מתשובתי! איפה הייתי רוצה להיות?

אני רוצה להיות פה, מוקפת באנשים שרוצים לעבוד ולבנות יחד בית מקדש נפלא שכזה. אבל אני ממש חושבת שעדיף יהיה למצוא כינוי חדש למקום הזה, כך שנוכל להזמין בשמחה גם את אלו שהמילים "בית" ו"מקדש" זרות להם מבחינת שפה. אולי אני הולכת רחוק. הלכתי רחוק? אולי. אם כך, אחזור לכאן כדי לפתח את חלומותיי על המקום האוטופי הזה שאנחנו מייחלים לו, הרב א' ואנכי.

מה זה שלום ומה זו אחדות? אני זוכרת במעורפל כי בצבא דיברו איתנו על מושגים כאלו, אבל אני גם זוכרת בוודאות שלא חוויתי, לא איחוד ולא שלום. אולי חלמתי עליהם בקצרה כשישנתי שתי שעות מטכ"ליות בין ישיבת צוות מאוחרת לא"ג בוקר. גם בבי"ס ניסו ללמדני על אחדות ושלום דרך אזרחות, תנ"ך, היסטוריה, אך אם היו בוחנים אותנו בנושא "שלום אחד", היינו כולנו מקבלים אפס אחד גדול ועגלגל. אבל לא חשוב מה למדתי ומה לא, העיקר מה שאני רוצה ללמוד, וכנראה ששלום ואחדות זה משהו שברצוני ללמוד, גם אם בכוחות עצמי. במילים אחרות, כשאני שומעת את הרב מייחל לבית המקדש, אני מבינה שהוא ואני מתקיימים באותה סירת גומי, בים גדול, מלא במים קדושים.

בתום הערב מצאתי עצמי יושבת בקצה שולחן ארוך, מנהלת שיחה מעניינת ושוויונית עם רב שהכרתי ארבע שעות קודם לכן, כנגד כל הסיכויים. על כורסה אחת נחר בנוחיות איש טוב שנראה כי לא ישן בנוח זמן רב, ובכורסה אחרת, בנו של הרב, טייס המשנה, נם באטיות, בתנוחה לא תנוחה. צחקנו, שיתפנו, שאלנו והרחקנו לשוחח על כל נושא שעלה. את אליהו ליוותה משפחתו הרחוקה בלבו והוא הביע שמחה על ההזדמנות שקיבל, לחבק את ערב השנה החדשה, ככה בדיוק. ואצלי התנוססו להן הרגשה נעימה, תחושת ביטחון וחופש על שבחרתי בתבונה, לבוא בעצמי.

לא רציתי ללכת אבל רציתי ללכת לישון. בירכתי אותם לשלום וטבלתי בברכת שנה יצירתית ושבת שלום. לפני שנכנסתי לאוטו, ביקשתי את סליחתו של עלם ערבי אשר נשען בנוחיות על מכוניתי, התנצלתי על שאני לוקחת לו את משענתו ויצאתי לדרכי, בעוד ברכתו לשנה הטובה המשיכה לרדוף אחריי בתחושת געגוע, כזה שמרגישים כשמישהו יקר עוזב. כשהגעתי הביתה, פתחתי שוב את המיסרון המרגש שהשאירה לי ענת בצהרי אותו יום לכבוד השנה החדשה, על אף שהיא בכלל דרוזית. חייכתי לעצמי, הייתי מרוצה ומסופקת. אפילו לא טרחתי לראות פרק בסדרה או לקרוא בספר שקנתה לי אמי, כפי שאני נוהגת לעשות כדי לנקות את מוחי לפני השינה. רציתי כבר ללכת לישון ולהתחיל את השנה החדשה.

שוטף + אזרחית

כמה מילים על טרילוגיית הפרקים הראשונה של "שוטף + אזרח":

החיים במדינת ישראל קשים הרבה פחות מברוב המדינות בעולם, אני מניחה. אני לא באמת יודעת, אך אני מנחשת שבאמת יש מקומות גרועים בהרבה. יחד עם זאת איני מעוניינת להסתפק בטענה זו כדי לפתור את עצמי מטיפול בכל בעיה, קטנה ככל שתהיה, אשר עולה עבורי במדינה בה אני חיה. הרבה בעיות שמתקיימות ביני לבין המערכת כנראה תקפות לחייהם של עוד כמה אלפי בני אדם החיים פה, אז מתפקידי לדבר ולחשוף את הדברים שבדרך כלל נוטים ליפול בין הכיסאות, כפי שאני רואה את חובותיי לחברה. החוקים של המדינה, התרבות שאנחנו חלק ממנה, השלטון שאנחנו מקבלים על עצמינו, השיטה הרווחת, כל אלו משפיעים על חיי ועל חיי האנשים היקרים שחיים מסביבי, לטוב ולרע.

שלושת הפרקים הבאים עוסקים בהתנהלותי מול מערכת המשפט בישראל ובהתנהלותה ואני חושבת שהבעיות המועלות בפרקים אלו אינן קטנות מספיק כדי להתכחש אליהן. מהן הבעיות שאני מדברת עליהן? ראשית, העובדה שאין אופציה של עבודות שירות למי שאין לו כסף. שנית, העובדה שזכויות האסיר אינן שקופות מבעוד מועד, או במילים אחרות, אזרח פשוט כמוני אינו יכול להבין מה החוק אומר מבלי להתייעץ עם עו"ד מומחה. ולסיכום, בתוך הכלא, כמו בחוץ, יש אפליה כלפי מיעוטים ונשים, אין חופש דת (שלא ככתוב באתר השב"ס) ומטפלים באלימות בעזרת אלימות, פשוטו כמשמעו. זהו. היו שלום וצפייה מהנה.

***

פרק ראשון "חסר שם". אחרי המשפט, לפני גזר הדין. צולם ב-28.10.2012.

***

פרק שני "מה קורה?" (כולל תרגום אנגלית). אחרי גזר הדין, לפני ריצוי העונש. צולם בין ה-28.11.2012-8.12.2012.

כמה מילים על הפרק השני:

אני שומעת כל מיני תגובות מאנשים על הסיפור הזה שאני מספרת כאן. רבים מביעים דאגה גדולה, הוריי מציעים לשלם את הדוח ואחרים פשוט מבינים את העיקרון הפשוט שעומד מאחורי פעולותיי ותומכים בי לגמרי (אה, ויש אחת שמאמינה שאני משחקת אותה קדושה מעונה וחושבת שהיא צריכה ללמד אותי שיעור… על הקיר שלי בפייסבוק). אני אישית לא תמיד מבינה מה אני עושה, אבל אין לי בעיה עם זה, כל עוד זה מרגיש לי נכון. מה שיפה פה זה שהסיפור הזה מצליח לעצבן אפילו אנשים שמצויים לרוב בתרדמת חברתית ונוטים להתעלם מהקשר שבין האפאטיות שלהם לכך שהשלטון נעשה גרוע יותר מיום ליום. לא שאני רוצה לעצבן מישהו, אבל אני שמחה להעיר את מי שרק אפשר לנוכח הטמטום המשווע של מערכת המשפט בארצנו.

האם אני אמורה לשתוק רק מאחר ויש מקומות גרועים יותר שבהם אפילו אין משפט "צדק"? האם אני אמורה להתעלם מהקשר של זה לאיך שהמדינה מעריכה אותי בתור אמנית הפועלת בתוך חברה? האם אני אמורה להתכחש לקשר שביני לבין אנשים כמו משה סילמן? לא נראה לי, לא. ככל הנראה אני אמורה להיות בדיוק מי שאני, ולקשר בין כל מה שאני יודעת ומרגישה למה שקורה לעוד אנשים סביבי. זו זכותי המלאה, כמו שזו זכותם של כל שאר האנשים בעולם שלנו. לחיינו!

***

פרק שלישי "Kele le le". נערך לאחר ריצוי העונש בתאריך 12.12.12.

***

לקריאת מאמר הסיכום בנושא הכלא, גשו ל"חובות מול זכויות".

אלוהים אדירים

[נכתב בתאריך 6.11.2012]

ווידאו לעצלנים או לאלו שאינם יכולים לקרוא מסיבה אנושית אחרת.

מעניין אם גם לאלוהים יש אלוהים. בעקרון די הגיוני לחשוב שכן, כי אם אלוהים הוא יצור בעל יכולת להכתיב לנו במילים את תובנותיו, אז בטח גם הוא ניזון, כמותנו, ממקור השראה עליון כלשהו.

ואם יש לו היכולת להעביר מסר, בדומה ליכולת הזו שלנו, אז וודאי גם יש לו קשיי הסתגלות בחברה, שאלות על טיב חינוכו, טענות כלפי הוריו, ואישה שיחד איתה הוא מגדל את ילדיו. אני אומרת שאם הוא מאלו שמאמינים במוסד הנישואין אז הוא וודאי נשוי לאימא אדמה, והיא בטח 'מציקה' לו כל היום על שהוא משאיר פיפי על האסלה ועל שאינו טורח לסדר אחריו את הבית.

מעניין האם אלוהים שלנו מסתדר עם האלוהימים האחרים בכיתה, בהנחה שגם בשמיים יש חוק חינוך חובה. מעניין איזה שיעורים הוא אוהב ומאילו שיעורים הוא מבריז. מעניין האם הוא אוהב מקצועות הומניים או מקצועות ראליים. מעניין האם הוריו תומכים בבחירותיו, האם הם בכלל נותנים לו חופש לבחור ומה הוא חולם להיות כשיהיה גדול.

מעניין אם לאלוהים יש מוח או שפשוט נוח לנו לחשוב שהוא באמת משקיע מחשבה רבה ביצירתו. או אולי באמת, כמותנו, לפעמים הוא יוצר משהו ממש טוב אך לא מוצא מקום לפרסם את יצירתו החדשה, כי הוא חי בתרבות שבה ה"ריאליטי" שולט ואף אחד לא טורח להעניק תשומת לב מיוחדת לדבריו.

רוב האנשים המאמינים, מאמינים שאלוהים שלהם הוא האחד והיחיד, על אף שהמציאות מצביעה על כך שיש הרבה מאד אלוהימים המתגוררים בשמיים לצידו. אותי מעניין האם האלוהימים הקטנים יוצאים גם כל כמה שנים למרחב הענני וצועקים יחד "צדק אלוהי" כנגד האלוהימים הגדולים שמבקשים להשתלט על מאמיניהם. [מעניין].

אני לא יודעת. לא יודעת כלום, אני סתם מתעניינת בנושא. אבל אם הייתי צריכה לתת את דעתי על המושג אלוהים, הייתי אומרת שאני מבינה למה המצאנו אותו. אדם בעל מוח ולב חייב שתהיה לו האמונה שלא הכל בשליטתו, אחרת זה מאד מבלבל, כל העסק הזה של החיים.

מעניין איך היו נראים השמיים ואיך היה מרגיש לנו פה על האדמה, אם כל האלוהימים בעולם כולו היו מחויבים לשיר יחד במקהלה אחת. כמה אימון היה נדרש מהם על מנת לשיר בהרמוניה מושלמת? האם היו מצליחים ללמוד לעבוד יחד?

סוף

משפט צדק מזוית

כדי לרכך את לבך הטוב, אתחיל בממתק!! הפתיחה של Take A Lake טעימה מתוך האלבום הבא + תרגיל מלימודי הקולנוע של דני. דקה נעימה ונמשיך.

משפט, צדק וחוקים

בכדורגל הישראלי קיימת מערכת משפטית שמאד מזכירה את עקרונות המערכת המשפטית של תושבי ואזרחי ארץ זו [אוי ארץ ישראל אוי ארץ יקרה כזו. יקרה יקרהJJ14 ]. רק שבכדורגל זה קל ויש חוקים די ברורים. אם יש שחקנים טובים וניהול נכון, יש משחק!! …ומלא אנשים באים לשתות קולה ואוכלים מלא נקניקיות בשמחה תוך שהם מריעים לקבוצה האהובה עליהם.

החוקים בבית המשפט קצת יותר סבוכים, ואין בהכרח גישה חופשית לכל החוקים המלווים אותו. במילים אחרות, יש הרבה מאד חוקים שאינם נהירים לכל חברי שתי הקבוצות בליגה, ויש את העניין שמבלי עורך דין ממולח אין סיכוי שישמעו אותי, כך שאם אין לך כסף, כנראה שתצא בחובה. ועל כן, לראיה ובאתי על החתום, זה לא משחק הוגן, מה שאי אפשר לומר על כדורגל, זה בטוח.

או אולי כן? ברור שגם בתעשיית הכדורגל יש שחיתויות  אבל לפחות השחקנים מאומנים במשחק מהנה ובמשמעות חיובית יחסית למילה ניצחון. כמובן שמתוך זה בהכרח נוצרה תעשייה ויש המשחקים בה בעניינים שבין כסף ליוקרה. אבל מעניין אותי בכל זאת לשאול, מה למעשה עושה מולי שופט בבית משפט בישראל? הוא כאילו בא להאשים אותי בתוך שיחה בעלת פערי מעמדות לשונית מובהקת? מילא בא להאשים אבל לא מקשיב ללב הדברים שאני מדברת, כי ככל הנראה אין בהם משמעות וגם לא תמיד מה שאני אומרת בא בזמן המתאים. "על מה היא מתלוננת?" לא יודעת, אבל האם זה באמת מעניין מישהו?

באמת, איפה מתלוננים? בשירותים של הבנות בלימודי משפטים? בבג"צ? ברחוב? איפה? בכדורגל יש לך פצוע, מביאים רופא ומוסיפים זמן פציעות, כשלרוב המשחק נגמר ללא הרוגים. לעומת זאת, כנאשם במשפט בעל פרוטוקול מסולף במדינה היהודית, לא רק שאתה הפצוע, אתה גם הפצע המאולף.

לא חשוב לא יודעת, עוד יום פשוט נגמר. עשיתי ווידאו, כתבתי שיר, שלחתי פרסמתי ואני עובדת על לקיחת אוויר. לנשום זה טוב, את זה אני יודעת בטוח, לא חשוב השאר, מחר מחר.

סוף

החלטתי להתחיל טרילוגיה תיעודית- עצמאית חדשה, בהשראת היום הזה שעבר. אין לי מה להסתיר, לא באמת! הנה הפרק הראשון. [לייק?]

ליכוד האם

[נכתב בתאריך 26.10.2012] 

הבית שלנו לא מלוכד אבל איך שזה נראה, כנראה שאם הליכוד יהפוך להיות ביתנו אז יהיה שינוי של ממש. כן, ממש נהייה מלוכדים, כמו שכבר ביבי הספיק להוכיח את זה בשתי תקופות הכהונה הייחודיות שלו. כן, העם אפילו יצא להריע ולהחמיא לו ברחובות לפני איזה שנה וקצת.

הבית שלנו לא מלוכד, אבל הכי נוח לשכוח ממה שמציק. כי זה כנראה קשור במלא דברים, ובטח אפשר לקרוא על זה בפייסבוק.

בבית שלנו כל אחד הוא יחיד ומיוחד עד שמישהו בא ומוריד אותו מהעץ שלו, מרוב פחד או קנאה.

הבית שלנו לא מלוכד, אבל בקייץ 2011 הבאתי מחצלות למאהל ביפו וראיתי שם הרצאה של איתי אנג'ל. לא מלוכד, אבל ישבתי עם רונן הברסלב בשדרה וצבענו שירים וכרזות עם מחוסרי דיור ואנשים נוספים. כנראה שכמו שאומרים הדג נחש, לא מספיק.

בבית שלנו זמר ידוע זוכה במשפט כי הוא דתי, ולשופטת הרי יש העדפה למאמינים מסוג מסוים, כי זו מדינה יהודית, כך שכל מי שמאמין במשהו חדש נשאר בחובה או בשוליים. כי בבית שלנו הכל מסתכם בכסף, בסופו של יום.

בבית שלנו הכל מסתכם בכסף, בסופו של יום. בכסף, ובמה שאפשר למנוע אם יש בוחטה ממנו בכיס. בבית שלנו אנשים אומנו בייחוס הצלחות למען אינטרסים מדיניים לכאורה. בבית שלנו לא יהיה שינוי עד שתחול פה חוקה שאינה בלשון ציווי.

הבית שלנו מלוכד כקהילות, פחות או יותר, אך אלו אינן מלומדות בעבודה יחד. אז בזמן שעובדים עלינו בעיניים, עם כל שקל שעושים לו פרסומת, אנחנו נאבקים בשם הקהילה, תוך שאנחנו מספרים לעצמנו כי אנחנו באמת איננו גזענים.

הבית שלנו לא מלוכד כי אי אפשר להתלכד תוך תחושת אשמה מהסוג שמסתובב כאן. הבית שלנו מנוהל ע"י אבא ונראה שאימא הסתגרה בחדר שלה.

בבית, בכל בית, אם לאמא לא טוב, לבית לא טוב, ואם הפוך אז טוב לו לבית.

הבית שלנו צריך מנהיג, אנשים רוצים לקרוא לו המשיח ודווקא בלשון זכר, שיהיה. הבית שלנו צריך להעתיק חוקים חדשים מהפוליטיקה בספרד ולהתחיל למחזר פסולת כאמונה משותפת אחת הכרחית לכולנו.

הבית שלנו צריך להוריד את המעיל בין האביב לסתיו.

הבית שלנו צריך אימא שתאמר לו מה עכשיו.

סוף

** הפעם אין לי ווידאו או תמונה מאד רלוונטית, אז בואו נצרף שיר שכבר פרסמתי פעם בפייסבוק והקראתי על במה בכיכר מול מפגינים.

חג המרתון הראשון בעיר תל אביב

[נכתב בתאריך 23.3.2012]

תחילה

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי מהלכת ברחובות תל אביב בתום יום ארוך שהושקע בו לשמחתי לא מעט כושר גופני, שהתבצע בנוחות אין קץ ובעזרת השם. לא, לא. סליחה. בעזרת האופניים הירוקים שהוצבו ברחבי העיר, בסיוע המיסים שמשלמים תושביה ממעמד הביניים ועל חשבון התמיכה באמנים הרבים שחיים בה בקושי. חשתי שמחה בלב, מהסוג שמרגישים אחרי שמצליחים להפיג כעס מאוד גדול ומצליחים לראות את חצי הכוס המלאה גם של הדברים שמקוממים ומרתיחים אותנו. לאחר שצוברים ניסיון בעבודה, מבינים שהפרדה זה דבר חשוב בחיים. למעט בחתונות, באוטובוסים ועל מדרכות.

כשנכנסתי לרחוב מלצ'ט שבו מתגורר חבר טוב ושותפי לשעבר בהנחת היסודות לאגודת אמני הרחוב של ישראל, עצרו אותי שני נערים והציעו לי בלון. הם שלפו את הבלון מתוך עגלה גדולה מאוכלסת במאות בלונים דומים והגישו לי אותו בארשת פנים משועממת להפליא, כזו שיכולה להיות רק לילד שגדל בתרבות של שפע שכוונותיה הטובות נשכחו מזמן. לא רק זאת, הבלון היה לא מנופח וארוז בשקית שקופה של ניילון דמוי צלופן, והיה מצורף אליה איזה נייר פרסומי עם לוגו ענק של עיריית תל אביב. בקיצור, מאוד לא מפתה ועם שום מסר שיכול לגעת בלבי פגוע השיטה.

רעיון נולד

אני חושבת שבכל יום יש לי איזה עשרים רעיונות לפרויקטים מגניבים שהייתי שמחה להוציא לפועל, אך בסופו של דבר אני דולה אולי רק אחד טוב ואיתו אני הולכת, אחרי שמחקתי מהרשימה את כל הרעיונות שמפריעים לי לסגור את החודש או שמצריכים ממני כסף שאין לי. לפעמים אני טורחת וכותבת מכתב בקשה לכסף או לשווה ערך לכסף. אך לרוב אני פשוט מניחה לרעיון להתבשל עד לרגע שבו יווצרו התנאים לביצועו על הצד הטוב ביותר.

בכל מקרה, לאחר שהבנתי כי נגזר על שני הנערים החביבים לשלשל את הבלונים הארוזים בתיבות הדואר של התושבים ולא לחלק אותם סתם כך לעוברים ושבים, נזכרתי בפרויקט אותו הגיתי שבוע קודם לכן. הרעיון היה להסתובב בעיר ולחלק בלונים מנופחים לכל ילד שירצה. וכיון שכל ילד רוצה בלון, הצעתי שנכתוב עליהם מסר כלשהו בתקווה שיגיע אל הוריהם, למקרה והם שכחו עד כמה הילדים שלהם והרגשות שלהם חשובים לכולנו.

אפילו הגדלתי ראש והצעתי שבכדי לממן את הפרויקט שלנו, נוכל לחלוק שניים בנטל – שאחד מאיתנו ינגן וישיר והשניה תחלק בלונים ולהיפך – וכך אולי אף נאסוף קצת תרומות ואף נגיע לסכום כספי שיאפשר לקנות בשר לשבת, או משהו דומה. חשוב לציין כי לא חשבתי לרגע שעיריית תל אביב תהיה מוכנה לממן לי בלונים למטרה כזו, כי תמיד אין לה כסף או יכולת להחליט להשקיע את "כספה" דווקא בזה, כך שאפילו לא הצעתי.

נהלים ומגבלות

בפעם האחרונה שפניתי לעיריית תל אביב בבקשת עזרה, כלכלית ורוחנית, באיזה שהוא עניין שנוגע לאיכות חיי כאזרחית- יוצרת בעירה, מצאתי את עצמי מתרוצצת כמו משוגעת במשך חצי שנה, מנסה  להסביר בהתלהבות לכל האמנים שפגשתי בדרך את המלכוד הנוראי שבשיטה הקיימת ועד כמה חשוב שנפעל יחדו כדי לשנות את המצב. למה כמו משוגעת? כי בפגישתי הראשונה עם צ' מהעירייה (לשעבר רק רכזת אמנויות), הבנתי מדבריה שכדי לקבל תמיכה מהעירייה עליי להמתין לפחות שנתיים. ורק לאחר שאפתח עמותה ואאגד סביבי קהילה שלמה, כדי להוכיח שאכן מדובר בקהילה ושאני לא סתם מתלוננת, אהיה זכאית לתמיכה. אולי. ווש!!!

באותה פגישה עם צ' היא לא הסתירה ממני את דעתה וטרחה להזהיר כי מאוד סביר שאתקל בדרכי באמנים שיגידו לי שאני גרועה ושאני צריכה לצפות לכך שיערימו בפניי מכשולים, אז שלא אתפלא. ווש! תודה לצ' על המידע המעצים ותודה לי שהלכתי עם עצתה בכל הכוח. ככה הבנתי איך לא לעבוד יותר לעולם. הייתי מצרפת וידאו מהפגישה בעיריית תל אביב אך כמובן שנאסר עלי לתעד אותה ללא אישור מיוחד. מעניין מי נותן אישורים לכזה דבר – המחלקה לחקירת תוכניות לטווח ארוך או מחלקת שקיפות?

ביקורת הכרחית

טוב, אז אחזור לנערי הבלונים שמטעם ראש עיריית תל אביב לשנת 2012, כפי שניתן להסיק מהפרסומים שהעירייה מקפידה לפזר בכל פורמט פרסום שהיא בוחרת להמציא לצורך אירועיה. בהתחלה ביקשתי מהם את הטלפון של המעסיק שלהם וסיפרתי להם בקצרה על הרעיון שלי. אבל מיד התחרטתי ואמרתי לעצמי שכבר אפנה בתלונה לעירייה כמו שאני רגילה לעשות. איחלתי להם שתמיד ימצאו דרך להפגין את נוכחותם באופן מעצים, לא משנה מי מעביד אותם, ופניתי לדרכי. לא הספקתי לעשות שלושה צעדים והשני צעק אחריי: "הי, רגע! איך נוכל לפנות אלייך בעתיד כדי שתייצגי אותנו?". הסברתי לו שאיני עורכת דין ושאין לי כל כוונה לייצג אותו באופן פרטי ושאני מאמינה שאוכל לעזור לו יותר אם אכתוב שיר או יצירה אחרת ושזו הדרך שלי להגיע לאנשים נוספים עם העניין אשר מציק לשנינו. הוא התאכזב קצת אבל סיכם את שיחתנו בכבוד ובבגרות שהפתיעו גם אותי: "את יודעת מה? שיהיה לך אחלה ערב ותודה". רק כשנפרדנו שמתי לב שעל הבלון, אותו ניפחתי בכוחות עצמי, היה מודפס באותיות גדולות: "מרתון ג'ילט תל אביב". ולא שום מסר משמעותי אחר שראוי היה להגיע לתודעת הבעלים של תיבות הדואר.

לפני יומיים, כשקראתי באוזני אמי את מה שכתבתי ב-3.8.2012, בנוגע למעמד הנשים בעולם, היא התלוננה בפניי שאין לי שום דבר חיובי להגיד ומאוד נעלבה, לשון המעטה, מזה שכל מה שאני חושבת עליו זה איך שגדלתי. דיסקסנו קצת את עניין העברת ביקורת ההדדית שבינינו, והגעתי למסקנה שיש משהו בדבריה והחלטתי להתייחס לכך בכובד ראש.

תודה

אז אסיים רשימה זו ברוח שונה מאשר תכננתי, ואומר תודה לעיריית תל אביב על דברים שעשתה בשנים האחרונות. על שהיא מקפידה שיהיו בעיר אירועי תרבות לכל נפש; על שיצרה עבורנו שירות אופניים נהדר שמעודד אנשים לעשות ספורט ולא לנוע עם רכב בתוך העיר; על שהיא מנסה לפתח את התחבורה הציבורית שתהיה נוחה יותר; ועל שהיא לוקחת לתשומת ליבה את המחאה שמלווה את מציאות חיינו בארץ ומנסה להפוך את החיים בעיר לנוחים יותר, עבור כולנו.

וכדי להעניק משנה תוקף לתודה שלי, אסיים – ועכשיו באמת – בברכות ואיחולים לעובדי העירייה, פקידים/ות ובכירים/ות כאחד, שימצאו בעצמם/ן את האומץ והתעוזה להבחין באנשים הטובים המסתובבים בעירם ושימצאו את הדרך לגרום לנו להרגיש רצויים, חשובים ורציניים כאשר אנחנו פונים אליהם בנושאים מהותיים שעל הפרק, ולא ידחו אותנו ויציעו לנו להיעזר בוועדות שבראשן לא יושב בדרך כלל איש יצירתי, כזה שאינו פועל מתוך אינטרס כלכלי או פוליטי.

אני גם רוצה לאחל להם שיגיעו במהרה להבנה שרשות עירונית אינה הגוף הכי יצירתי בעולם ועל כן עדיף יהיה אם יציעו תמיכה אמיתית למי שעוסקים ביצירה כדרך חיים ומעוניינים לטפח את העיר בה הם פועלים, גם אם אין להם כוח שמבוסס על יתרה אימתנית בבנק. ועוד אני מאחלת שעיניהם הטובות של הפעילים באגפי התרבות והרישוי להיפתח לבקשות וליוזמות הופעות חינם, בגן לוינסקי למשל, לטובת קהילות נזקקות שגרות בדרום העיר, שחיות על קצבאות הביטוח הלאומי.

ברכה

מי ייתן וכולנו נזכה במהרה לשינוי הטוב, כך שישפיע על שמחת החיים של כולנו, ללא הבדל דת, מין, העדפה מינית, גזע, סוג דרכון או מעמד כלכלי. ואיש באמנותו יחיה.

ווידאו המצביע על כך שהכל אפשרי, על אף שמספרים לנו שלא.

סוף

אהבתם? רוצים לשים לי שקל בכובע? יאללה, סבבה.. מי אני שאגיד לכם לא. הנה פה.

אם אין ספק יש ספק

[נכתב בתאריך הראשון לחודש התשיעי שנת 2012 + הכותרת המקורית: "אם אין, ספק יש. ספק?]

ווידאו שכזה כפתיחה לדבריי הכתובים מיד לאחריו, כי אם אין קשר אז יש קשר ;  ] הפיצו אותו מפה או מכאן, למי שבא הרצון.

אלוהים אדירים היקר,

כמו לאבי, לרוב הגברים יש את היכולת הזו להזניח את רגשותיהם בצד כמו שרוב הנשים הורגלו להניח למוחן, עד שלא נותר אלא להתנהל כמו אותם גברים ממש [או שאותו דבר הפוך, נשים הזניחו רגשותיהן וגברים הזניחו מוחם/ן]. אני חייבת לציין שזו יכולת לא רעה בכלל כשרוצים לעשות עסקים, להקים מדינה, להמציא פצצת אטום או לנצח באולימפיאדה או על מקהלה, אך כשאני נוטה לבקש לנהל מערכת יחסים בריאה עם יצור אנושי הדומה לי כראות עיניי, זה הופך להיות די משעמם, די מהר.

הלא אם תשים את הרגשות שלך בצד אז גם האישה שלך תושלך הצידה, זה ככה כי היא ברובה רגש [כרגע הוכחתי את זה מבחינה רוחנית!] ואז אתה תישאר בודד בדיוק כפי שהיית לפני שהיא נכנסה לחייך. או אולי לפני שהכנסת אותה לחייך אתה בצורה הזו דווקא. ואולי זה ההבדל היחיד והמהותי, בין מי שמאמין לבין מי שמאמינה. כך או כך הפער קיים ולנו נותר למצוא דרך לגשר עליו למען קרבה. [הרי בסופו של דבר כולנו מאד מיוחדים ביכולותינו וצמאים להיות חלק נכבד* בחברה].

לפעמים מנסים לשכנע אותנו אחרת, שאנחנו לא יחידים ומופלאים כל אחת ואחד בגופם*, מלבישים עלינו איזו מסגרת, זורקים עלינו אפוד או מסבירים לנו את הדימיון, כך או כך אנחנו הופכים דומים. אם לשם כיבוש היצר ואם לשם עסקי נפט יקרי ערך רב, עלינו לזכור כי אותו רצון מתבולל בכולנו בגנטיקה הפשוטה ביותר. אדם בעל מוח גדל לכדי חיפוש משמעות בחיים, בין אם הוא ניזון ממה שמאכילים אותו ובין אם הוא שותף בגידול פרי יצירתו, ואדם מחפש משמעות עם התבגרותו כך או כך, בין אם הוא יצירתי פחות או יותר. ככה זה, לא? פשוט כי אנחנו מאמינים שהחיים שלנו יקרי ערך.

אם נחשוב*** על זה דקה אז בעצם אין ממש סיבה לסבך את זה כל כך, החיים יקרים וכיבוש היצר האנושי אינו מידע חדש [על אף שעל פי ההתנהלות הפוליטית השלטת בימינו, העניין לא בדיוק מתגורר בלב ממשלותינו]. הרי האמריקאים כבשו את האינדאנים והיטלר כבש את "היהודוניים" [האדוניים] ושני העמים הללו בנפרד הם יצירי אנוש אשר נכבשו לתקופה של כמה דקות בהיסטוריה [אשר תהיה הסיבה, פשוטה כמשמעותה]. אולי מיותר לציין אבל אף אחד מהם לא הצליח, אינדיאנים עוד יש וליהודים פשוט יש איזה חוק שמחייב אותם להתרבות בקצב מסחרר דווקא. אם זה מכיוון שהם מתייחסים אל עצמם כ'עם סגולה' [ולכן מרגישים צורך ליצור עוד מזה] או כי הם דואגים להבדיל עצמם משאר החבורה, אין לי תשובה אחת לכך אך אני בהחלט מוכנה לנקוט בצעדים מעשיים כדי לנסות לבאר את הנושא יחד, לאט לאט.

האכזריות שלהם, של היטלר או של השלטון הקפיטליסטי העולה, בהתכוון היה או הינו שונה בתכלית, אך המטרה הפנימית בשניהם* היא אותה מטרה, למצוא פתרון לכל הרגשות והדעות שמשתלטים* עליהם כל הזמן, בין אם לא מבחירה ובין אם כן. [או שבעצם הם הנשלטים?]. יש רצח-עם ויש חמדנות, כך או כך אלו משרתים את אותם המושלים הגדולים ונמשליהם* כך שהם רק יהיו צריכים להוריש** זה לזה את "יצירותיהם" ולהתפלל שהחותם שהשאירו יכניס אותם להיסטוריה [ולחיות עם זה בשלווה].

אני גם רוצה להיכנס להיסטוריה רק בכדי שאוכל סוף סוף [לשיר!] להגיד כל מיני דברים שאני חייבת לומר על כל מיני מינים, בהתאם לרגשות שחוויתי 32 שנה או בתיאום עם מערכות המוח והדם שלי, אני רק באמת לא כל כך מבינה איך הגענו לכדי מצב שמצד אחד יש אנשים בעלי זכות להפציץ אנשים אחרים [למשל בסוריה] ומצד שני לוקח שנתיים ליצור נוהל לאמנות רחוב בעיר תל אביב. כלומר, הכל טוב ויפה, ערבים יהודים טיבטים אינדיאנים, אבל מה שווה כל זה אם אנחנו לא יכולים לקחת רגע כדי להקשיב לקצת מוזיקה ברחוב? [ובאותו הקשר, מה הוא רעש אם אנחנו כל כך בודדים בסוף היום, משל עץ נופל ביער?].

הייתי רוצה להצטלם לרישיון הנהיגה שלי עם מיקרופון [ע"פ תקדים ניקו אלם], הייתי רוצה שדו"ח חניה לא יהווה 1/8 מהמשכורת שלי [ואם כן, אז שיהווה את אותו האחוז לכולם!] ואם הייתי חייבת לטעון כי מוזיקה זו דת אז הייתי קוראת לה "כת חובשי הכלים הרוחנית". [לו רק הייתי מחוייבת שלא לקרוא לה "פשוט מוזיקה", כמובן]. הייתי רוצה שאבא ואמא שלי ימעיטו לצעוק זה על זו בקרבתי [פער אשר יחסית צומצם לאחרונה] ובאמת הייתי שמחה לו לכל החברים שלי היה מספיק זמן להתאמן כאשר התגייסו לצבא [גם מסביבנו, כמראה הייתי שמחה], אך אני מוכנה להסכים שלא להרוג אף במידה ולא ימלאו אחר רצוני [כל עוד הם מקפידים שלא לפגוע בחירותי].

אם יש ספק אין ספק, ככה זה בכל דת וזו הסיבה שאני עושה מוזיקה, אבל הכי מגניב זה שלכולנו כל היום יש ספקות, אחרי הכל, ובעצם אם אין ספק אז יש. [הי, זו אחלה התחלה לשיר].

תחשבונה על זה או תרגישו, כך או כך אנחנו פה יחד.

סוף

[שהוא גם התחלה, ולהפך]

 ********

ביאורי טרמינולוגיה והסיבתיות הטמונה בה:

* הנוסח הזכרי של המשפט הנו מדויק במקרים של סימון בכוכבית אחת כי לו היינו חיים בעולם בו מתקיימת בשפה העברית אפשרות של איחוד מעשי בין המינים כנראה שלא הייתי צריכה להעניק את ההסבר המפואר הזה כביאור.

** "להוריש" כנהוג בתרבויות בהן אב מוריש את בתו עבור כסף או מעמד.

*** מגניב שהמילה "נחשובנה" כמעט נכחדה מהשפה העברית המדוברת כי דווקא במקרה הזה מתאים שהמילה "נחשוב" תהיה מתאימה לתיאור שני המינים as one.

כנהוג במחוזותינו

[נכתב בתאריך 29.4.2012]

הערת המחברת: פוסט זה ארוך במיוחד ואינו מציג מידע נוסף כגון ווידאו או תמונה. העניין הוא שהאמת טובה אך מכאיבה כאחד ופוסט זה נועד להציג את התהליך, גם בהעדר הגהה אמנותית ומקצועית של עין חיצונית. [אשמח אם תתקנו אותי על שגיאות הכתיב או שתספרו לי אם פגעתי בכם במילותיי, באם דבר שכזה יקרה, חלילה וחס]. קריאה מהנה.

בשבועיים האחרונים קרו בחיי מספר דברים שהיוו עבורי אסמכתא סופית ובהירה, עדות אנושית של ממש, לכך שהשיטה ששולטת על חיי/חיינו באזור הזה של כדור הארץ, הינה רקובה. כמובן שלא מדובר בתובנה חדשה אך המאורעות אשר בהן הוצבתי ע"י בוראת עולם (אמא אדמה) כשחקנית ראשית אכן מבקשים שאגייס את כל כשרוני ואוציא לאור את כל המידע הזה אשר יושב אצלי במגירות נפשי ורק מחכה להזדמנות הנכונה כדי לצאת. להלן עדותי מהשבועיים האחרונים.

ביום רביעי האחרון ה-18.4 בשעה שמונה וחצי לפנות בוקר התייצבתי בבית דין לתעבורה בת"א, מול השופטת ט' "הנכבדת", כדי לדון בדו"ח שקיבלתי על סך 250 ש"ח ובו כתוב כי יכולתי לאבד שליטה על הרכב. השוטר עצר אותי בעודי רוכבת על אופנועי עם בידורית בין רגליי, זו שבעזרתה נהגתי להופיע במרחב הציבורי [ברחוב], עליה סטנד המיקרופון שלי, זה שבעזרתו מונח המיקרופון מול פי בעת שאני שרה ברחוב ועל הגב שלי גיטרה ועליה כובע, זה שאיתו אני מקבצת כסף מקהל המאזינים "השבוי" כדי לקנות בשר בשוק, לשלם לשיננית ולשם עוד מיני פעולות שאני נוטה לעשות בעזרת כסף. כן, נכון! הסטנד אכן בלט קצת מכל כיוון וכנראה שלו הייתי נדחפת בין מכוניות שלא כחוק, ודאי הייתי יכולה לאבד שליטה, אך זהו לא בדיוק המקרה שלפנינו.

בכל מקרה, התייצבתי ל'ישיבת ההקראה' שבה השופטת מבררת מדוע אני רוצה להשפט ומקריאה בפניי את החוק. כנראה שבאמת אין דרך אחרת עבורי באמת לדעת מה החוק אומר לגבי זכויותיי כך שאכן יש צורך בישיבה שכזו כחלק מהתנהלות משפט במדינתנו. על כל מקרה שאלתי הרבה מאד שאלות , כהרגלי הטוב, אפילו יש שיאמרו יריתי אותן מבלי משים, אך כנהוג במדינתנו בעלת "התשובה האחת" לא קיבלתי מענה על אף אחת מאלו. נו טוב, כנראה שהתשובות ידועות מראש ואכן מיטיבות עם כולנו כל כך, כך שבאמת אין צורך לספק תשובות ממין חדש. בכל אופן, להלן חלק משאלותיי: מדוע אני צריכה לשלם 1/8 מהמשכורת החודשית שלי על שסיכנתי את חיי? האם גם כשאני הולכת על המדרכה וכמעט נופלת אז  עליי להענש בדו"ח של 250 ש"ח? (ומה אם אמעד וגופי ייפול על קבצנית תמה במרום גילה וכתוצאה מכך תמות, מה צפוי לי אז?) האם כשביבי נתניהו מסכן את חייו או עומד לאבד שליטה על חייהם מליוני תושבים, גם הוא מקבל דו"ח על סך 1/8 מהמשכורת שלו? לא? למה? ומדוע אני מחוייבת לשלם לממסד את הדו"ח כעבור 90 יום אבל כשאני מופיעה במועדון  תל אביבי ממוצע אני מקבלת את הכסף שלי בתנאים של שוטף + 90 + כמה שבא להם ואם לא בא להם אז לא חובה? (האם גם הם מחוייבים לשלם דו"ח של 1/8 מהכנסותיהם כאשר הם עוברים על חוק?).

באותה תקופה שבו קיבלתי את הדו"ח, גרתי באוהל ברוטשילד, או ליתר דיוק שהיתי מרבית מהיום ומהלילה במשרדים של "אגודת אמני הרחוב" [המאד לא רשמית] אשר הוצבו כאקט מחאה ממש ליד השירותים הכימיים ברחוב בר אילן (משלא הוצע לנו משרד מכל גורם שהוא). בנוסף, בקיץ ההוא פירקתי בית ביפו, נפרדתי מבן זוג אחרי תקופה ארוכה, הופעתי ברחוב לפרנסתי (כרגיל) ודיברתי באדיקות עם כל אדם שנכנס למאהל שלנו כדי לשאול "על מה המחאה החברתית?" עד שלא נשאר לי קול. הייתי כל כך צרודה כמו שלא הייתי מאז הטיול האחרון שיצאתי אליו עם הצופים בכיתה ד' ובנוסף הייתי כל כך מותשת מההתלהמות הבלתי פוסקת שבדיאלוג עם הישראלי הממוצא אשר נכנס אליי למאהל, שואל אותי שאלה ואינו טורח להקשיב עד לסוף המשפט, כאקט בסיסי של כבוד מינימאלי. בקיצור, נחמד.

כל זאת ועוד על מצבי הרגשי בזמן המחאה לא ממש עניין את השופטת הנכבדת, בדיוק כפי שלא עניינה אותה בקשתי להקליט את המשפט ברשמקול שהבאתי, בטוענה שבמערכת המשפט איש לא טורח לכתוב פרוטוקול מהימן שבאמת משקף את כל מה ששני הצדדים טוענים במשפט עצמו, למען הצדק הטוב ומתוך ניסיוני האישי כנשפטת מין המניין. היא אמרה שהיא לא ערוכה לכך, כמו שניתן להבין ממילות הפרוטוקול הכתוב בכתב ידה הפרוע: "איני מכירה את המבנה, לא יודעת שיש כזו".

היום ה- 29.4, הבקר שלי נפתח בבית משפט אחר בת"א עקב דו"ח נוסף מאותה תקופה, הפעם על כך שהחניתי את רכבי בשדרת רוטשילד, על השדרה, בדיוק כמו כל "שאר" ניידות התקשורת אשר עשו בדיוק כך. בעודי צועדת אחרי הפקידה, אחרי צאתי מין אולם השיפוט, עצר אותי אדם שהיה עד לוויכוח הסוער שנערך לעיני כל קודם לכן במבואת בית המשפט , ביני לבין עו"ד מטעם העירייה, אשר כל עניינה הוא להציע לי הסדר ולהסביר לי כי אני טועה ואשמה ולעורר אצלי פחד כדי שכשאכנס לכבודו מבלי עו"ד צמוד אז לא יהיה לי אומץ להתעקש על עניין מהותי כזה או אחר. האיש הטוב  פנה אליי ואמר: "על כמה הדו"ח? 500? קחי 250ש"ח כי עמדת פה גם על שלי!". הזמנתי אותו להופעה הבאה שלי במועדון צוזמן (יחד, בגרמנית) בחג האש היהודי אשר התקרב והסברתי לו כי הוא מוזמן ביותר כמו כל שאר הקהל שלי, לשים ב"כובע" שלי כמה כסף  שיראה לנכון וזאת רק לאחר שיישמע אותי שרה. בירכתי אותו לשלום והשארתי לשימושו הבלעדי את הכסף אשר הציע לי כתמיכה באותו הרגע.

הסכמתי לעסקת ההסדר/טיעון שהוצעה לי, לשלם את כל הסכום בתשלומים החל מחודש יוני. על אף שלרוב אני מתעקשת על מקומי, אני מניחה שהפעם שיטת ההפחדה שלהם עבדה גם עליי. (לפני חצי שנה קיבל בית המשפט בישראל החלטה להגדיל דו"חות לכל בני האדם אשר מבקשים להשפט "ללא סיבה מוצדקת". מעניין). באמת  אין לי כל עניין להקלע למשפט אחד נוסף במדינת ישראל בצורה שבה עובדת המערכת כיום ויותר מכך, אני מבינה היטב שהסיכוי שההתייחסות לעניינים המהותיים אשר אני מעלה לסדר היום תהיה אפסית וכי הסיכוי שיגדילו לי את הדו"ח (כי אני מבזבזת לשופטת את הזמן ולמערכת את משאביה היקרים) הוא גדול מנשוא, כך שאת הכסף שאני עושה ברוטשילד אני מעדיפה להוציא על כרטיס טיסה חד כיווני וסלאם על ישראל, כמו שאומרים. הרי למערכת אין כל אינטרס לבוא לקראתי כאשר אני טוענת שהיא מושחתת ורקובה מיסודה. מובן, כנראה שזה גם נכון לגבי המערכת האישית שלי כי גם אני איני מגיבה טוב לאדם שטוען זאת כלפיי,  אך לפחות אני לא מנצלת את הכוח שלי כדי לפגוע בחירות של איש מלבדי. במעמד שפיטתי, באמת שלא רציתי להותיר לעצמי כל אפשרות נוספת למרוד בעניין זה כי בפעם האחרונה שעשיתי כן הגיעו פקחים מטעם עיריית ת"א לבית הוריי ואיימו לעקל רהיטים מביתם. למה מבית הוריי? אה, זה פשוט!! כי אין לי בית מאוגוסט והוריי, אותם אנשים טובים אשר נתנו לי מעל ומעבר, מסכימים להלין אותי בביתם ולתמוך בי בשנה ה-32 לחיי. במילים אחרות, אני רשומה במשרד הפנים תחת כתובתם כי מעולם לא עשיתי צעד נועז כל כך כמו להצהיר על כך שבאמת אין לי בית במדינת ישראל ושמצבי הכלכלי לא מאפשר לי זאת. מה שכן, הבטחתי לעצמי בהן צדקי שהשבוע אלך למשרד הפנים ואכריז על עצמי כחסרת דיור, כי איני מאמינה שהוריי צריכים לשלם שקל אחד נוסף על המרד שאני בוחרת לעשות בעקבות החינוך הטוב שנתנו לי, זה אשר לימד אותי לעמוד על זכויותיי הבסיסיות בחכמה. זוהי האמת מעיניי שלי ואלו הן העובדות היבשות על חיי. מבחינתי המערכת יכולה לרשום לפניה שאני שומרת על בתים של אנשים שנוסעים לחו"ל או לקחת לי את האזרחות. בכיף, אני יכולה לתת את הדרכון שלי למישהו שפעם גר פה וגורש? אולי הוא ירגיש טוב יותר פה מהמקום אליו גורש, אולי.

בפעם האחרונה שביקשתי מהמערכת לפתור לי בעיה בנוגע לעניין מהותי הנוגע לחופש העיסוק שלי, כמוזיקאית אשר בחרה להוציא את מרכולתה לרחובות העיר תל אביב, מצאתי את עצמי בודדה במערכה ולתפארת מדינת ישראל. מה שהיה בקצרה הוא שכתבתי מכתב לנכבדים בעיריית תל אביב ובו ביקשתי להמציא לי ולאמנים כמותי, אישור להופיע ברחובותיה כדי שנוכל לעבוד בשקט מבלי הסיכוי שיגיע פקח מטעמם וייפגע לי/לנו ביום עבודה בטענה כלשהי שמצביעה על כך שאין לי זכות אמיתית להתפרנס ממוזיקה ברחוב. המכתב הוביל לכך שיואב גולדרינג  מסיעת עיר לכולנו ראה לנכון להעלות את הנושא לסדר היום, וכך היה. הנושא הועלה לסדר היום בתאריך 14.2.2011 ובו הועלתה להצבעה הדרישה לאפשר הופעות רחוב ואף לאפשר לאמן-מופיע למכור את מרכולתו הרוחנית (דיסק למשל) במידה וזוהי חלק מפרנסתו. תגובת העירייה היתה כן לאפשר נגינה אך בשום פנים ואופן לא למכור דיסקים, כי הרי מדובר ברוכלות. התנגדתי להתנגדות הטיפשית הזו מאחר ולא הסכמתי להתקפל במקום הזה של מכירת הדיסקים, מתוך ניסיוני האישי המצביע על כך שמבלי למכור את מרכולתי הרוחנית ברחוב איני מסוגלת לסגור את החודש [מה גם, אדם שיוצא מהופעה שלי עם דיסק זה בדיוק כמו אדם שיוצא מהופעת לוליינות מוצלחת עם חיוך על הפנים]. מה גם לא ראיתי כל סיבה הגיונית למנוע ממני למכור דיסקים אם אלו עוזרים לי להגיע לאזניים של עוד אנשים וכך עוזרים לי להתקדם במקצועי. בסופו של דבר, הוחלט פה אחד להקים וועדה שתיקח על עצמה להציע פתרון הולם לבעיית הרוכלות הזו ש"הם" מציגים בפניי כטיעון הלום בעיניהם ולחזור להצבעה נוספת עוד לפני יציאת המועצה/העירייה לפגרת הקייץ (2011).

בהמלצת יואב, אשר כנראה הבין היטב כיצד עובדת "השיטה" העקומה במחוזותינו, מצאתי את עצמי במשך חצי שנה מתרוצצת כמו משוגעת כדי להקים "אגודה", מנסה להסביר בכל כוחי לכל הגופים והאמנים שפגשתי בדרכי את המלכוד הנוראי שבשיטה השוררת על החופש שלנו ועד כמה חשוב לנו שנפעל יחד כדי לשנות את המצב. המלצתו כמובן לא היתה שאתרוצץ ואהפוך לפוליטיקאית בעוד אני אמנית, אך המסר בנוגע לציפיות המערכת ממני ועל סוג השיח עבר בריש גליי.

כעבור כמה חודשים לא ניראו סימנים להקמת הוועדה אז דרשתי לקיים פגישה עם מי שהיתה מחליפת ראש אגף תרבות זה שהיה אמור להיות בראש הוועדה, ויואב נאות לבקשתי וקבע פגישה שכזו. מדבריה של הגב' צלילית מהעירייה הבנתי בעיקר שאם אני רוצה לקבל אישור קבוע לנגן ברחוב אני צריכה להביא לה מודל מאירופה שיאפשר לה לתת לא רק לי את האישור הקבוע הזה שאני מתעקשת כל כך לקבל. הרי לא ניתן לתת רק לתמר קפסוטו אישור שכזה [ובצדק!!]. שאלתי אותה האם זהו אינו תפקידה של העירייה כמשתמע ממסקנות הישיבה שהיתה, אך נעניתי בתשובה ממין "לא" אשר היתה מקודמת היטב בתוספת תירוץ מפולפל של  'עד שראש אגף תרבות לא יוחלף או יבריא (שיהיה בריא) הוועדה לא יכולה להחליט דבר'. כששאלתי אותה האם היא מאמינה שאני אמורה לעבוד על מודל שכזה ללא תמורה כלכלית נאותה, נעניתי בחיוב + תיוג של החבר המוכר  "אין מה לעשות, ככה זה". יפה מאד!! סוף סוף משהו חיובי, באמת התגעגעתי. בקצרה, נגזר עליי לחכות לפחות שנתיים מרגע שאפתח עמותה (כי מדבריה, אגודה זה כבר לא ממש עובד, למעשה) ורק לאחר שאאגד סביבי קהילה שלמה כדי להוכיח שאכן מדובר בקהילה של אמני רחוב ושאני לא סתם שרלתנית שמתלוננת בפניה, אוכל סוף כל סוף לקבל הכרה כאמנית רחוב חוקית במדינת ישראל. כמובן ש'תלוי' ו'אם' ו'רק אם ימצאו לנכון'. כמו שנאמר 'כשנגיע להר נראה איך כובשים אותו כך שיעבוד הכי טוב עם האינטרסים שלנו'.

(כדי שנוכל להמשיך בקריאת מאמר זה  ללא קושי, "ווש" זוהי מילה שהמצאתי ואינה קיימת בשפה העברית. מטרתה לתאר מצב ריגשי מיוחד שלרוב מכיל רגשות כגון: עצב, כעס או קנאה).

באותה פגישה, דאגה אותה אישה טובה [באמת] לציין בפניי גם כמה עצות אישיות, מתוך רצון בטובתי אני מאמינה, עצות אשר לדאבוני אכן נרשמו בפרוטוקול קטן שמצוי בתוך זכרוני הטוב שבאמת אינו מטעה אותי, כמו ששלמה המלך מציין בשירו. היא טרחה כל כך והזהירה אותי כי סביר מאד שאתקל בדרכי באמנים אשר ייפתחו עליי עיניים ויגידו לי שאני גרועה ושאני צריכה לצפות לכך מראש  כי בטוח ישימו לי מכשולים, אז שאני לא אתפלא. ווש! תודה על המידע המעצים ותודה לי על שאני חכמה מספיק כדי לראות היום שזוהי אינה דרך לעבוד ושאני מבינה מדוע לא. הייתי מצרפת וידאו מאותה פגישה אך כמובן שהיה אסור לי לתעד את הפגישה בעירייה ללא אישור מיוחד, בדיוק כפי שאסור לי להקליט משפט למען פרוטוקול הולם שמהווה עבורי הוכחה לעדותי. מעניין מי נותן אישורים לכזה דבר, 'המחלקה לחקירת תוכניות לטווח ארוך'? או שמא 'הוועד לטיפול בזכויות האזרח הפשוט אל מול המערכת'? או אולי "צוות הביקורת של העירייה". מצחיק איך שהמערכת נותנת לעצמה לבקר את עצמה ושאנחנו נותנים לה לעשות כך.

אתמול, שבת בשעה 12 בצהריים, הגעתי למתחם התחנה כדי לקיים את הופעת הרחוב החד שבועית שלי במקום היחיד בעיר כיום המאפשר לי חשמל, קביעת תאריך ושעה מבעוד מועד ואף מציע לי שמשייה טובה שתגן עליי משמש הצהריים היוקדת. חשוב לציין כי לפני שהועלה עניין אמני הרחוב לסדר היום במועצת העיר לא היתה כל אפשרות לאמני רחוב להופיע שם והם נידרשו להביא אישור כלשהו מהעירייה, אישור שככל הנראה אינו קיים לכל מי שאינו מירי אלוני. עוד חשוב לציין, כי ב-15.2.2011, קיבל מנהל מתחם התחנה טלפון מאגף רישוי עסקים ובו הורה לו לתת לאמני רחוב להופיע ושרק יידאג שלא יימכרו דיסקים. בשלב הזה נכנס לתמונה אמן הרחוב הטוב מ' וקיבל על עצמו לארגן (ללא שכר, כמובן) אמני רחוב שיופיעו במסודר בשטח בכל יום שבת. למען הרקע הטוב, מ' החמוד, כמוני בדיוק, נזרק לא פעם מהמרחב הציבורי כך שכמובן קפץ על ההזדמנות בשמחה. מי שביקר לאחרונה במתחם התחנה בימי שבת, לבטח נחשף לכך שמ' עושה עבודה מרהיבה וכמיטב יכולתיו הטובות, מכל בחינה אפשרית ועל אף המגבלות אשר בהן הוא נאלץ לעבוד.

כשעמדתי לצאת מהבית להופעתי המתוכננת עשיתי  אסמס זריז  לאותו המנהל האמנותי "שלנו" במרחב הציבורי הנ"ל, במטרה רק להבין איפה בתוך המתחם אני אמורה מבחינתו להופיע. קיבלתי תשובה ויצאתי לדרך עם תחושת ההקלה הזו שמתקיימת אצלי כל פעם שאני יודעת שבסוף היום יהיה לי איך לסגור את החודש הקרוב. כשהגעתי למתחם גיליתי שליד הפינה שנקבעה לי מתקיימת הצגת ילדים שהעירייה אירגנה וכי אין כל סיכוי שניתן להופיע במקביל כי זה ייצור קקפוניה בלתי רצוייה. התקשרתי למ' ויחד הבנו שהעירייה לא תיאמה את זה מולו ושידיו כבולות בכל הנוגע לנקודה אחרת שהצעתי לעבור אליה, אז נאלצתי לספוג את המכה ולהמתין לרגע שבו אוכל להתחיל להופיע באיחור של שעה וחצי.

אחזור להיום, כדי לסכם את מה שנאמר עד כה בנימה אופטימית אשר מסכמת ומצביעה על כך שאיני, אחרי הכל, לבד במערכה. משהגעתי חזרה למרכז העיר והתיישבתי ב"קפה סוניה" כדי לעבוד על המחשב, קיבלתי טלפון מאחת משותפותיי להקמת עמותת אמני הרחוב של ישראל וזו הביאה לידיעתי את מה שפורסם בסופ"ש האחרון לגבי עצירת מופע הרחוב של מירי אלוני בשישי האחרון. היא סיפרה לי כי הכתבה אשר בה נתקלה הציגה אמן נוסף (בשם בדוי באופן מפתיע מאד) אשר העלה את השאלה "למה למירי אלוני יש אישור ולי אין?" בנוסף חשפה הכתבה כי כנראה שרבים השכנים בכיכר מגן דויד אשר מתלוננים דרך קבע כי היא מפריעה את מנוחתם האישית וכי כנראה הפקח פינה אותה כי לא רצתה להנמיך את היותה מטרד ציבורי. מה שהכתבה לא ציינה זה מהי החווייה של אמן רחוב במדינת ישראל ועד כמה מסורס הוא נוטה להרגיש אל מול כל סיטואציה חוזרת כזו של טענה כזו או אחרת כלפיו. לשמחתי ועל אף שמעולם לא הייתי מעריצה גדולה של מירי אלוני, דווקא יצא לי לראות את הופעתה במרחב הציבורי "החופשי" ויש לי הרגשה כי מעולם לא הופיע פקח שבידו מודד דציבלים בדלת אחד מהשכנים המתלוננים, כדי לבחון האם באמת מדובר במפגע על פי חוק. יתר על כן, אני סבורה כי לו היתה למירי אלוני אפשרות לעבוד ימים נוספים ובעוד מקומות היא היתה מאד שמחה ואז אולי גם השכנים לא היו מתלוננים כל כך הרבה ומירי היתה מתפרנסת לצד מוזיקאים רבים נוספים שבאמת היו שמחים על אפשרות שכזו, עם הופעתו של הנוהל החדש של העירייה [זה שמאפשר]. אנא אל תתקנו אותי אם אני תוהה ושאיש לא יגיד לי שאני טועה כי מדובר בסברה ואין לי כח לשמוע את המילים "את טועה" לפחות שבוע ימים מעכשיו.

לסיכום, חוקים זה טוב ויפה, ממש כמו המושג "מדינה דמוקרטית", אך לא אם אלו נועדו רק לצורך כך שהמערכת לא תיפול וכדי שלא ייפלו איתה כל האנשים המושחתים אשר מנהלים אותה וישארו בלי עבודה. חוקים זה טוב ויפה למהירות בכביש או למצוות כגון 'לא תרצח' או 'לא תגנוב' אך לא אם נועדו רק כדי שהמערכת לא תצטרך להתמודד עם בעיות מהותיות אשר עולות בנוגע לתיפקודה ובנוגע לאופן בו היא משרתת את תושביה, כולם ככולם.  המהפכה של שנת 2012, כידוע לכל, התחילה מאדם ששרף את עצמו מול בניין העירייה בטוניס לאחר שהחליט כי אינו מוכן לחיות ככה עוד רגע אחד נוסף, בעולם הזה שבו לשוטרת מטעם החוק יש זכות להכות אותו אל  מול כל חבריו ולהחרים לו את המאזניים, אלו שבעזרתן  הוא מוכר בשוק בצורה מהימנה ירקות ללקוחותיו. אחינו במצריים ובסורייה מבקשים חופש בדיוק כמו מירי אלוני, כמו השכן שמתלונן עליה, כמו האדם שהציע לשלם מחצית מהדו"ח שלי הבקר וכמו כל אדם שאומר בשמחה כי המחאה חוזרת הקייץ ובגדול. ההבדל היחיד בינינו לבינם הוא שהם שבויים בשיטה אשר רואה לנכון להפיל פצצות אמיתיות על כל מי שמעז למרוד, או גרוע מכך מערכת שבה לאישה עדיין אין זכות בחירה. הבדל מהותי ביסודו, אני מסכימה, אך את זה נשאיר לפעם אחרת.


Bookmark and Share