Category Archives: יחסים

אלוהים אדירים

[נכתב בתאריך 6.11.2012]

ווידאו לעצלנים או לאלו שאינם יכולים לקרוא מסיבה אנושית אחרת.

מעניין אם גם לאלוהים יש אלוהים. בעקרון די הגיוני לחשוב שכן, כי אם אלוהים הוא יצור בעל יכולת להכתיב לנו במילים את תובנותיו, אז בטח גם הוא ניזון, כמותנו, ממקור השראה עליון כלשהו.

ואם יש לו היכולת להעביר מסר, בדומה ליכולת הזו שלנו, אז וודאי גם יש לו קשיי הסתגלות בחברה, שאלות על טיב חינוכו, טענות כלפי הוריו, ואישה שיחד איתה הוא מגדל את ילדיו. אני אומרת שאם הוא מאלו שמאמינים במוסד הנישואין אז הוא וודאי נשוי לאימא אדמה, והיא בטח 'מציקה' לו כל היום על שהוא משאיר פיפי על האסלה ועל שאינו טורח לסדר אחריו את הבית.

מעניין האם אלוהים שלנו מסתדר עם האלוהימים האחרים בכיתה, בהנחה שגם בשמיים יש חוק חינוך חובה. מעניין איזה שיעורים הוא אוהב ומאילו שיעורים הוא מבריז. מעניין האם הוא אוהב מקצועות הומניים או מקצועות ראליים. מעניין האם הוריו תומכים בבחירותיו, האם הם בכלל נותנים לו חופש לבחור ומה הוא חולם להיות כשיהיה גדול.

מעניין אם לאלוהים יש מוח או שפשוט נוח לנו לחשוב שהוא באמת משקיע מחשבה רבה ביצירתו. או אולי באמת, כמותנו, לפעמים הוא יוצר משהו ממש טוב אך לא מוצא מקום לפרסם את יצירתו החדשה, כי הוא חי בתרבות שבה ה"ריאליטי" שולט ואף אחד לא טורח להעניק תשומת לב מיוחדת לדבריו.

רוב האנשים המאמינים, מאמינים שאלוהים שלהם הוא האחד והיחיד, על אף שהמציאות מצביעה על כך שיש הרבה מאד אלוהימים המתגוררים בשמיים לצידו. אותי מעניין האם האלוהימים הקטנים יוצאים גם כל כמה שנים למרחב הענני וצועקים יחד "צדק אלוהי" כנגד האלוהימים הגדולים שמבקשים להשתלט על מאמיניהם. [מעניין].

אני לא יודעת. לא יודעת כלום, אני סתם מתעניינת בנושא. אבל אם הייתי צריכה לתת את דעתי על המושג אלוהים, הייתי אומרת שאני מבינה למה המצאנו אותו. אדם בעל מוח ולב חייב שתהיה לו האמונה שלא הכל בשליטתו, אחרת זה מאד מבלבל, כל העסק הזה של החיים.

מעניין איך היו נראים השמיים ואיך היה מרגיש לנו פה על האדמה, אם כל האלוהימים בעולם כולו היו מחויבים לשיר יחד במקהלה אחת. כמה אימון היה נדרש מהם על מנת לשיר בהרמוניה מושלמת? האם היו מצליחים ללמוד לעבוד יחד?

סוף

אם אין ספק יש ספק

[נכתב בתאריך הראשון לחודש התשיעי שנת 2012 + הכותרת המקורית: "אם אין, ספק יש. ספק?]

ווידאו שכזה כפתיחה לדבריי הכתובים מיד לאחריו, כי אם אין קשר אז יש קשר ;  ] הפיצו אותו מפה או מכאן, למי שבא הרצון.

אלוהים אדירים היקר,

כמו לאבי, לרוב הגברים יש את היכולת הזו להזניח את רגשותיהם בצד כמו שרוב הנשים הורגלו להניח למוחן, עד שלא נותר אלא להתנהל כמו אותם גברים ממש [או שאותו דבר הפוך, נשים הזניחו רגשותיהן וגברים הזניחו מוחם/ן]. אני חייבת לציין שזו יכולת לא רעה בכלל כשרוצים לעשות עסקים, להקים מדינה, להמציא פצצת אטום או לנצח באולימפיאדה או על מקהלה, אך כשאני נוטה לבקש לנהל מערכת יחסים בריאה עם יצור אנושי הדומה לי כראות עיניי, זה הופך להיות די משעמם, די מהר.

הלא אם תשים את הרגשות שלך בצד אז גם האישה שלך תושלך הצידה, זה ככה כי היא ברובה רגש [כרגע הוכחתי את זה מבחינה רוחנית!] ואז אתה תישאר בודד בדיוק כפי שהיית לפני שהיא נכנסה לחייך. או אולי לפני שהכנסת אותה לחייך אתה בצורה הזו דווקא. ואולי זה ההבדל היחיד והמהותי, בין מי שמאמין לבין מי שמאמינה. כך או כך הפער קיים ולנו נותר למצוא דרך לגשר עליו למען קרבה. [הרי בסופו של דבר כולנו מאד מיוחדים ביכולותינו וצמאים להיות חלק נכבד* בחברה].

לפעמים מנסים לשכנע אותנו אחרת, שאנחנו לא יחידים ומופלאים כל אחת ואחד בגופם*, מלבישים עלינו איזו מסגרת, זורקים עלינו אפוד או מסבירים לנו את הדימיון, כך או כך אנחנו הופכים דומים. אם לשם כיבוש היצר ואם לשם עסקי נפט יקרי ערך רב, עלינו לזכור כי אותו רצון מתבולל בכולנו בגנטיקה הפשוטה ביותר. אדם בעל מוח גדל לכדי חיפוש משמעות בחיים, בין אם הוא ניזון ממה שמאכילים אותו ובין אם הוא שותף בגידול פרי יצירתו, ואדם מחפש משמעות עם התבגרותו כך או כך, בין אם הוא יצירתי פחות או יותר. ככה זה, לא? פשוט כי אנחנו מאמינים שהחיים שלנו יקרי ערך.

אם נחשוב*** על זה דקה אז בעצם אין ממש סיבה לסבך את זה כל כך, החיים יקרים וכיבוש היצר האנושי אינו מידע חדש [על אף שעל פי ההתנהלות הפוליטית השלטת בימינו, העניין לא בדיוק מתגורר בלב ממשלותינו]. הרי האמריקאים כבשו את האינדאנים והיטלר כבש את "היהודוניים" [האדוניים] ושני העמים הללו בנפרד הם יצירי אנוש אשר נכבשו לתקופה של כמה דקות בהיסטוריה [אשר תהיה הסיבה, פשוטה כמשמעותה]. אולי מיותר לציין אבל אף אחד מהם לא הצליח, אינדיאנים עוד יש וליהודים פשוט יש איזה חוק שמחייב אותם להתרבות בקצב מסחרר דווקא. אם זה מכיוון שהם מתייחסים אל עצמם כ'עם סגולה' [ולכן מרגישים צורך ליצור עוד מזה] או כי הם דואגים להבדיל עצמם משאר החבורה, אין לי תשובה אחת לכך אך אני בהחלט מוכנה לנקוט בצעדים מעשיים כדי לנסות לבאר את הנושא יחד, לאט לאט.

האכזריות שלהם, של היטלר או של השלטון הקפיטליסטי העולה, בהתכוון היה או הינו שונה בתכלית, אך המטרה הפנימית בשניהם* היא אותה מטרה, למצוא פתרון לכל הרגשות והדעות שמשתלטים* עליהם כל הזמן, בין אם לא מבחירה ובין אם כן. [או שבעצם הם הנשלטים?]. יש רצח-עם ויש חמדנות, כך או כך אלו משרתים את אותם המושלים הגדולים ונמשליהם* כך שהם רק יהיו צריכים להוריש** זה לזה את "יצירותיהם" ולהתפלל שהחותם שהשאירו יכניס אותם להיסטוריה [ולחיות עם זה בשלווה].

אני גם רוצה להיכנס להיסטוריה רק בכדי שאוכל סוף סוף [לשיר!] להגיד כל מיני דברים שאני חייבת לומר על כל מיני מינים, בהתאם לרגשות שחוויתי 32 שנה או בתיאום עם מערכות המוח והדם שלי, אני רק באמת לא כל כך מבינה איך הגענו לכדי מצב שמצד אחד יש אנשים בעלי זכות להפציץ אנשים אחרים [למשל בסוריה] ומצד שני לוקח שנתיים ליצור נוהל לאמנות רחוב בעיר תל אביב. כלומר, הכל טוב ויפה, ערבים יהודים טיבטים אינדיאנים, אבל מה שווה כל זה אם אנחנו לא יכולים לקחת רגע כדי להקשיב לקצת מוזיקה ברחוב? [ובאותו הקשר, מה הוא רעש אם אנחנו כל כך בודדים בסוף היום, משל עץ נופל ביער?].

הייתי רוצה להצטלם לרישיון הנהיגה שלי עם מיקרופון [ע"פ תקדים ניקו אלם], הייתי רוצה שדו"ח חניה לא יהווה 1/8 מהמשכורת שלי [ואם כן, אז שיהווה את אותו האחוז לכולם!] ואם הייתי חייבת לטעון כי מוזיקה זו דת אז הייתי קוראת לה "כת חובשי הכלים הרוחנית". [לו רק הייתי מחוייבת שלא לקרוא לה "פשוט מוזיקה", כמובן]. הייתי רוצה שאבא ואמא שלי ימעיטו לצעוק זה על זו בקרבתי [פער אשר יחסית צומצם לאחרונה] ובאמת הייתי שמחה לו לכל החברים שלי היה מספיק זמן להתאמן כאשר התגייסו לצבא [גם מסביבנו, כמראה הייתי שמחה], אך אני מוכנה להסכים שלא להרוג אף במידה ולא ימלאו אחר רצוני [כל עוד הם מקפידים שלא לפגוע בחירותי].

אם יש ספק אין ספק, ככה זה בכל דת וזו הסיבה שאני עושה מוזיקה, אבל הכי מגניב זה שלכולנו כל היום יש ספקות, אחרי הכל, ובעצם אם אין ספק אז יש. [הי, זו אחלה התחלה לשיר].

תחשבונה על זה או תרגישו, כך או כך אנחנו פה יחד.

סוף

[שהוא גם התחלה, ולהפך]

 ********

ביאורי טרמינולוגיה והסיבתיות הטמונה בה:

* הנוסח הזכרי של המשפט הנו מדויק במקרים של סימון בכוכבית אחת כי לו היינו חיים בעולם בו מתקיימת בשפה העברית אפשרות של איחוד מעשי בין המינים כנראה שלא הייתי צריכה להעניק את ההסבר המפואר הזה כביאור.

** "להוריש" כנהוג בתרבויות בהן אב מוריש את בתו עבור כסף או מעמד.

*** מגניב שהמילה "נחשובנה" כמעט נכחדה מהשפה העברית המדוברת כי דווקא במקרה הזה מתאים שהמילה "נחשוב" תהיה מתאימה לתיאור שני המינים as one.

אשה

[נכתב בתאריך 12.3.2012]

פרולוג

אף אדם מעולם לא אמר לי איך עליי לגדול ומה עליי לומר, או על אילו תנאים נכון שאתעקש ואיך נכון להתעקש. אך משום מה תמיד ציינו בפניי בגאווה גדולה איך לא לגדול ומה עליי לא להיות ומה אסור לי לומר ועם מי לא כדאי שאפגש. אולי בכלל אי אפשר לומר למישהו איך לגדול. ובכלל, לגדול זה אסור כי במושג גדלות טמון כל כך הרבה אגו. ואגו עושה בעיקר מלחמות. אז אם אפשר שלא, עדיף.

כי מה עדיף? לצמוח כחלק מהטבע ולהזין את עצמי? או לכלוא את הטבע שלצידי כדי שלא יפריע לי בתכניות שהגיתי במוחי הקטן והעקשן? ומה הקשר בין מוחנו לבין לבנו, מי יכול לומר? האם יש קשר?

מה יותר חשוב?

(תמונה מעיניו של שבע)

קצת היסטוריה מזווית עיני

מאחר והמוח שלנו, של כולנו, עשה דרך ארוכה בהתפתחותו בעידן האחרון, נראה לי שאני אישית מעדיפה לצמוח כחלק מהטבע ולמצוא את הטעם בחיים הללו, כאן ועכשיו, מאשר להיות כלואה בתוך הסבר סבוך שיצר בשבילי אדם החי על פי פרשנות שהוא עצמו נתן לספרים שנכתבו על ידי אבות אבותיו לפני מאות ואלפי שנים. אני לא כל כך יכולה לדעת מה הוביל אותו אדם קדמון לחשוב שאני רק צלע מגופו ופשוט להסיק מכך שהוא יכול להניח אותי בבית פנימה, מבלי שאתנסה בבחירה בכוחות עצמי. יכול מאוד להיות שהאישה הקדמונית העדיפה להישאר עם התינוק/ת שלה ושלחה את הגבר שלה להיאבק על פרנסה, ופשוט לא עצרה לחשוב (מה שלא היה מקובל גם ככה) שבזמן שהיא מגדלת את הילדים שלהם, הגבר שלה יצא לחרחר ריב ולהלחם על "כבודם" גם בעבור בצע כסף, אשר כמובן, ישמש אנשים אחרים להרוג את הילדים שלהם בעתיד.

היום

כשנסענו בחזרה מהקונצרט של התלמידים של אמא שלי, עמדנו ברמזור. כשהתחלף האור ברמזור והרכב שלפנינו לא התקדם, צפצפה אמי לאוויר העולם משהו כמו שבעה צפצופים רציפים תוך שהיא משקיעה את כל כוחה ביד הלוחצת. לא מספיק זה, היא גם קינחה בהסבר המעמיק שלפיו היתה חייבת לצפור על מנת שהנהג יידע להבא שהרמזור הזה הוא מאוד קצר ומעכשיו יחשוב היטב ויידע שהוא מפריע מאוד לממתינים מאחוריו לזנק קדימה כשהרמזור מתחלף לצהוב.

האם יכול להיות שהאישה הראשונה בעלת המוח הגיעה לעולם לצדו של בעל-המוח הראשון ולא כתוצאה ממנו? יכול להיות, אבל אני לא בטוחה. שהרי אם בעל ידע מסוים מעביר את הידע שלו ליצור חושב אחר, ומצליח – בעזרת אלימות או בלעדיה – לשכנע אותו שהידע שלו הוא הנכון מכל הידע שנצבר אצלו, אז יכול להיות שהאישה באמת התחילה לחשוב רק אחרי הגבר.

אם בכל זאת אשתמש לרגע בשכל הישר שקיבלתי עם בואי לעולם, גם אגב כך שגדלתי במדינה מודרנית ו"דמוקרטית" שכזו, נראה שהאדם ההוא בכלל נוצר מתוך האשה ולא להיפך. אך אני מוכנה להתפשר. והפשרה שאני מציעה ברגע מרגש זה היא שבני/ות האדמה הראשונים שהשתמשו במוח כתוצאה מהתפתחות אבולוציונית – שאותה באמת לעולם לא ניתן יהיה להסביר עד תומה, לא בעזרת מדע ולא בעזרת דת – נוצרו ממעשה אהבה בין גבר לאישה. וכנראה שללא שתי דמויות אלו, לא היה המין האנושי אנושי כל כך.

כשאמא שלי אומרת, שבתגובה להתנהגות גסת הרוח של אבי, כלפי עצמו וכלפי העולם, היא שותקת, אני יכולה להבין שיש בזה קמצוץ של הכלה ועדנה. אם כי אני חייבת להודות שמעולם לא הרגשתי שאלו התכונות אשר אמי וסביבתה דאגו לחזק ולהעצים באופייה. יתר על כן, אני חושבת שאמא שלי פשוט לא מודעת לכך שכשהיא שותקת בתגובה להתנהגות שאינה הולמת, היא מעודדת אותה ואף גרוע מכך – נדבקת בה מבלי לשים לב.

יום אחד

אין ספק שעל מנת ליצור שינוי גדול כל כך בקרבנו תידרש הקרבה גדולה מכולנו. יש שקוראים לזה ערבות הדדית, יש שיקראו לזה בשם אחר או שיעדיפו בכלל להימנע מהגדרות ויתמקדו בעשייה. כמו כן, יש אנשים שיגדירו ערבות הדדית כיחסי תן וקח פשוטים ולאחר מכן יסתבכו עם מילים כמו "כסף" ו"מגיע לי" ו"מגיע לו" ו"זה תמורת זה". ויש שיגדירו זאת כריקוד שיתופי אשר מעצם היותו כזה משפיע על הסביבה באופן קסום שמילים לא יוכלו להעבירו. אישית התנסיתי בשני המצבים ואני יכולה בהחלט לומר שאני מעדיפה את ההגדרה של ריקוד משותף.

אני בהחלט מבינה עכשיו – אחרי שהבנתי את המלכוד שבו אשה חיה משחר קיומה – שעל אף התנאים שמציב לי אדם זה או אחר, זוהי זכותי המלאה להציב תנאי חדש לריקוד משותף. ובכך להשפיע על המציאות סביבי, שתתחיל להיראות כמו אותו ריקוד טוב ומעצים שעליו אני חולמת כל חיי.

ערבות הדדית

הקונוטציות למלה ריקוד שעולות אצלי כישראלית מן המניין, הן לצערי דלות וחסרות מעוף. אולי אני מחודשת (ההיפך ממיושנת), אבל ריקוד שבו כולם קופצים "יחד" שעה שווילון גדול מפריד בין שני המינים וברקע מוזיקה ששרים רק גברים בצידו האחד של האולם, פשוט עושה לי חשק לקבור את ראשי באדמה ולצעוק בקול גדול. למזלי הרב, ובלי כל קשר לרב כלשהו, גיליתי שיש ריקוד יפהפה, אחרי הכול, והוא מתקיים בפאתי בניין קטן בתל אביב ובו שתי ישויות רוקדות במרחב, במקביל זו לזו כשהן מכבדות זו את המרחב הפרטי של זו. אמנם ישנם סיכונים בריקוד ממין זה, אולם אני חושבת שכיום יש לרשותנו מספיק בהחלט כלים להתמודדות, כלים שאינם מצויים דווקא בתפילה שנכתבה לפני מאות שנים.

היום כשנסעתי עם אבא שלי במונית, התרעמתי בפני נהגה, שחזר פעם בתשובה, על כך שדרש ממני לברך על האוכל, בעוד שאני – מתוך כוונה להתחשב בצרכיו כנהג המונית ומתוך כבוד לרכושו – רק ביקשתי רשות לאכול במושב האחורי. בעודי יורה את דעותיי בכיוונו, חשתי עצב גדול ועימו תהיה: איך אצליח להסביר לו שהוא אינו יכול לומר לי שמקומי בבית פנימה, שהוא לא באמת יכול לומר לי איך נוצר האדם כיון שהוא לא היה שם כשזה קרה, ושזה גם בסדר לא לדעת? איך אוכל להסביר לו שעליו להבין כי היחס שלו כלפיי ושלי כלפיו, בזה הרגע ממש, משקף את מצבה של המדינה שלנו ושל יחסנו למדינות מסביבנו? איך אוכל להראות לו עד כמה אנחנו והאחים שלנו בסוריה דומים אחרי הכל אלה לאלה? וכיצד הדעות שבהן אנחנו מחזיקים מבית מונעות מאיתנו להתחבר לרגשות הכי אנושיים שלנו, ושזו הסיבה לכל המלחמות בעולם?

איך אני יכולה להסביר את כל זה מבלי להשתמש במילה לא ומבלי לקרוא לזה צדק חברתי? איך?

וזו תמונה שממחישה איך אני נראית כאשר איני עוסקת בריקוד

(תמונה מעיני רפי אלמלם המוכשר והטוב אליי)

סוף

ולמי שיש עוד עניין, אז שיחה מקיר הפייסבוק שלי בנושא נשים ומגבלות